שבוע שעבר כבר התייאשתי מהכל ישבתי ובהיתי בשולחן הדמעות ירדו כבר לא היה אכפת לי שהמורה וחהברות וכולם יראו כבר לא יכולתי לקבור את זה בעצמי....
בכיתי ובכיתי..
פתאום לשניה הרמתי תראש לקחת טישו פתאום בפזילה אני קטולטת מהדף שלה החברה שלידי: אין יאוש בעולם כלל!!!
חטפתי שוק....היו לי 2 אופציות: 1). להתעלם 2). להבין שה' איתי!
לא בחרתי אפחת מהאופציות אבל בהחלט שהרגשתי מבולבלת..
אח"כ היה בלאגן ומעצבן וסופר בלאגן לא מאחלת לאפחד ממכם!!! ופתאום שוב בכיתי שעות ולא היה מי שיעודד אותי ניסיתי לדבר עם אבאלה והוא לא שמע אותי! כאילו כלווום...
וחשבתי אולי מה שהיה כתוב שמה זה יצא ככה זה לא אומר כלום לגבי.....
החיים המשיכו (פחות או יותר)
היום שיעור ספרות יצאה לי כל הכוחות הנפשיים א"א להגזיר את זה אבל פשוט הייתי עצבנית הייתי חייבת אוויר אבל ידעתי שעם אני יפתח תפה לבקש מהמורה יצא לי צעקות וקללות המשכתי לשבת בכתה נושכת שפתיים (למזלי ישבתי לבד) בכיתי ובכיתי והייתי עצבנית כמו לא יודעת מה עוד שניה התפוצצתי בצעקות ומה לא!! משו מטורףףףףף
ופתאום אח"כ קרה איזה מקרה מוזר ששוב בלבל אותי...
אוף די מזה כל הבלבול הזה??? דמיונות חלומות הכל מתערבב במוח ויוצא פקעת של עצבים מעורבבבת בדמעות וווולא יודעת מה עוד!!
מנסה להשתחרר לנסות לחייך למרות המשברים ויוצא בכי שקורע תלב שלי...
מנסה להתגבר....
ופתאום מרוב בלבול אני עושה שטויות וכולי מבולבלת הראש מבולגן לא יודע מה לעשות....
מנסה לדבר וכותבת שטויות הכאב המטורף הזה...
ואין עם מי לדבר צריך לסבול הכל בשקט עד מתי??????
למה הכל אני צריכה לשאת עלי? את כל הכאב של כולם? מה אני לא נשברת? לי לא קשה? למה ברגעים הכי קריטים קורים הדברים הכי גרועים!!
די ואין איך להוציא תכאב הזה כברררר......
תפילת מנחה....
מתפללת ובאמצע התפילה לא משנה מי רואה אותי בשקט ובדממה אבל צעקה שמפלחת את הכל אאאאאאבאאאאאאאאאאאאאאא אבל אין תשובה אין כלום החיים ממשיכים במסלולם הרגיל עם כל הכאב מה כבר לא עשיתי איך אני אמורה לא להתייאש..
שמסביבי כל היום מדברים על........ ואני שומעת.......
ודי כבר
אחרים עלולים היו לצאת כבר חולי נפש מהר מאד!
אז בינתיים אני בבית מול המסך
אבל מי יודע מה יהיה מחר...
והכאב שלא מרפה...
אז עכשיו קצת חופש רוצים להשתחרר אתה בא להגיד אני נוסעת ל.... ונזכרת שא"א ליסוע! למה ככה!
עדיף לא לומר..
ומחר אני שוב אמורה להעיר את האח המפונק הזה בבוקר להכין לו ארוחת בוקר צהריים וערב לשמוע את כל התלונות שלו את כל הצעקות של כל הבית!! די אני עוד לא בת 15 אפ'??? למה הפכתם אותי???
עד שאני לא יקח תיק ובאמת יברח מהבית לתמיד לא יבינו?
עד שאני לא ילך מכאן בלי לידע אפחד ופתאום באיזשהו שלב הם יגלו שנעלמתי הם לא יבינו?
מה כולם חושבים להם שאני מסוגלת לסבול הכל ולהמשיך לחיות כאילו החייך מעולים פצצה אש אתם לא מבינים!!
די כבר מה נראלאנשים? מה???????????????.
נשברתי! נקרעתי הכאב מחלחל בכל כולי!!!
ואת כל המאמצים שאני עושה כולם רואים אותם כההפך תמיד צועקים וגוערים ומה לא! אפחד לא יודע להוקיר....
ולכו תמכרו קרח כל אחד צריך שמישו יעריך אותו באמת ויגיד לו פעם שהוא עשה מעשה נכון! ולא בשביל הפוזה שיגיד אלא באמת!!!
לא באתי לבקש כלום ממכם חברים יקרים...
רק אני חייבת לפרוק להוציא תכאב שיהיה כבר קצת טוווב בעולם!!!
קצת אור בתוך החושך העצום הזה והמטורף הזה!!!!
מה כבר לא ניסיתי????
