את מצוות הדלקת נר חנוכה אנו מקיימים באמצעות אור הנרות.
כשהנר דולק יש בו שני פרטים: האש, והאור הבוקע ממנו.
ויש לעיין מהו עיקר תוכן ומצוות הדלקת נרות חנוכה, האם ה"אש" או ה"אור".
ישנן מצוות הקשורות באש, כגון "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", וישנן מצוות הקשורות באור, כמצוות נר שבת.
כך שיש לחקור מהו מהותו של מצוות הדלקת נרות החנוכה.
*
ידועה מחלוקת בית שמאי ובית הלל באופן הדלקת נרות החנוכה, האם הינם "פוחת והולך", ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, וביום השני שבע, עד שביום השמיני מדליקים נר אחד, כדעת בית שמאי. או שהם "מוסיף והולך", ביום הראשון מדליקים נר אחד, למחרת שני נרות, עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות.
בטעם מחלוקתם, מביאה הגמרא, שדעת בית שמאי היא "כפרי החג" – קרבנות הפרים שהיו מקריבים בימי חג הסוכות, שביום הראשון היו מקריבים ארבע עשר פרים, ביום השני שלושה עשר, ביום השלישי שנים עשר, וכן הלאה. ודעת בית הלל היא, כי "מעלין בקודש ואין מורידין". מיום ליום יש להעלות ולהוסיף בקודש.
ויש להבין, האם (מלבד הביטוי החיצוני גרידא של "פוחת והולך") יש קשר תוכני בין אופן הדלקת הנרות לדעת בית שמאי, שביום הראשון מדליקים שמונה ולמחרת פחות, לבין תוכן הקרבת פרי החג בחג הסוכות.
וכן לאידך, האם יש קשר תוכני בין הרעיון של "מעלין בקודש" (שלבטח בית שמאי לא חולקים על עצם המושג הזה, ולבטח רעיון זה שייך גם למצוות נוספות, מלבד נר חנוכה), לבין דעת בית הלל שביום הראשון מדליקין נר אחד, ולמחרת שני נרות וכו'.
*
אש ואור שונים בתוכנם, ואפילו הינם הפכיים במהותם.
"אש" ענינו כילוי וביעור. לכלות את החומר הגשמי. לבטל את מהותו ולהפוך אותו לעפר ואפר.
"אור" ענינו להאיר את העולם, גם את הגשמי והחומרי. לגלות בתוך המקום החשוך את היופי שיש בו, דבר שלא ניתן היה לראותו ללא האור.
כשהאדם רוצה להתמודד עם העולם הגשמי והחומרי, ולהתעלות לעולם ולדרגא גבוהה של קדושה, יש בפניו שני אפשרויות ודרכים לעשות זאת:
דרך אחת, להלחם עם הרע, להתמודד עם הרע, לכלות ולשרוף אותו, ואז בסופו של דבר תגיע אל הטוב. גישה זו טוענת שאי אפשר לו לאדם להתעלות לקדושה מבלי שכילה את הרע שבו או שבסביבתו.
הדרך השניה היא, להתחיל להאיר, לא להתמודד עם הרע, אלא לעסוק עם הטוב. אמנם בתחילה זה יהיה אור קטן, אבל אט אט האור ידחה את החושך, הטוב את הרע, עד שבסופו של דבר הוא עצמו, והעולם, יהיה מואר.
כשאתה רוצה ללכת בדרך הראשונה, כשאתה רוצה לכלות את הרע כדי להגיע בסופו של דבר אל הטוב, עליך להתמודד מול כל הרע, וכך לאט לאט לבער אותו, ומיום ליום העבודה נהיית קלה יותר, ככל שהזמן עובר אתה – אתה מתעסק עם פחות רע ופחות רע, עד שבסופו של דבר תכלה אותו לגמרי.
אולם כשאתה רוצה ללכת בדרך השניה, אתה מתחיל עם אור קטן, ולאחר מכן מאיר חלק נוסף, וכך אט אט, אתה "כובש" עוד חלקים חשוכים ומאיר אותם, עד שבסופו של דבר תאיר את העולם כולו.
דרך אחת הינה "אש", ביעור וכילוי הרע מכל וכל. והדרך השניה היא "אור", להאיר אט אט את העולם.
*
בימי המלחמה של ימי החנוכה התמודד עם ישראל בשני הדרכים.
הוא נלחם מלחמה מול הרע, מלחמה לביעור הרע, הן מול היוונים והן מול המתייוונים. והוא גם בסופו של דבר "באו בניך לדביר בתיך ופינו את היכליך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך" – פעלו בדרך של אור, האירו את העולם באור התורה והמצוה.
הם פעלו הן באופן של "אש" של כליון וביעור הרע, והן באופן של "אור", להאיר את העולם.
וזוהי מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, מהו הדגש של הדלקת נרות החנוכה. האם ה"אור", כדעת בית הלל, או ה"אש", כדעת בית שמאי.
האם מהותו של חג הוא "אש", "פוחת והולך", נלחמים מול הרע, ומתמודדים מול כל מהותו של הרע, ואט אט המלחמה מולו פוחתת והולכת, ובגישה זו - "ביום הראשון מדליק שמונה", ביום השני שבע, וכן הלאה –
או שמהות החג היא "אור", "מוסיף והולך". התפקיד הוא להאיר. תחילה אמנם נר אחד קטן, אבל אט אט נאיר את העולם כולו, ובשיטה זו - "ביום הראשון מדליק נר אחד", למחרת שניים, וכן הלאה.
*
"פרי החג" מסמלים את שבעים אומות העולם, את הרע שבעולם. וההתמודדות איתם, היא התמודדות מול הרע.
כדי למגר ולהכניע את הרע של שבעים האומות, הגישה היא לעסוק כנגד כל הרע, וצעד אחר צעד יש לעסוק פחות ופחות עם הרע. "פוחת והולך".
זו הגישה של בית שמאי, הנוקטת בשיטה של חומרא, של כילוי הרע וביעורו, זו הגישה של "אש", ולכן פרי החג ונרות חנוכה (בגישת ה"אש") הינם זהים במהותם ותוכנם.
"מעלין בקודש" מבטא את הרעיון של לעסוק בקודש, באור, להתעלות אט אט בעולם של קדושה, ולא לעסוק עם הרע.
וזו הגישה של בית הלל, וזה תוכנו של ה"אור", של חג החנוכה, ושל הגישה של "מעלין בקודש". מוסיף והולך ואור.
וההלכה, כבית הלל.
