פשוט כואב לי שאני מסתכלת ביום חמישי ללהבות בעיינים,כואב לי לראות מקומות שהייתי בהם והאש בוערת.
פשוט כואב לשמוע מסוקים כל היום,ולראות את העשן ליד החלון שלי.
כואב לי לשמוע אנשים נהרגים,ועל פצועים ועל אנשים שמתפנים.
כואב לי לדעת שגם אני לא כה רחוקה מהאש אבל לא כה קרובה.
כואב לי שהחג נהרס וחצי מהמשפחות חוזרות לביתם,שמגלות להפתעתם שאין להם בית לגור,או חצר פורחת,ואין להם קורת גג.
הלב שילי נחצה לשניים שאני רואה את היצורים המקסימים האלו בורחים מהמקום,או נפצעים.
ואת העצים כואבים,והפרחים.
ולראות את כל הכרמל בלהבות המקום שגדלתי נהפך להיות חורבה אחת גדולה והאויב הכי גדול שלנו
היא בעצם לא מדינה, ערבים.
אלא אנחנו האויב הגדול של עצמנו מול האש שלא מצליחים להשתלט על חיינו.
בורא עולם מקיא אותנו מארצנו.
