מוכר, מוכר..

רק שבזמן האחרון אני עסוקה בללמוד (לחרוש נראלי יהיה יותר מדויק) למבחנים אז אין לי זמן לזה..

מה לעשות?..

לקרוא ספר / מחשב / סרט..

לדבר עם מישו.. בטלפון / ללכת..

ואם תעסיקי ת'צמך זה גם יוריד לך ת'הרגשה המגעילה..:/

סתם ככה, אני אישית - כשמשעמם לי או אינלי מה לעשות - אני תמיד בוהה וחושבת על דברים שסתם.. ואז זה גם סתם עושה הרגשה רעה בלב..

ואם עד כדי כך משעמם לך - מוזמנת באישי

כשאין מה לעשות זה בד"כ מביא לעצב, לשקוע בהרהורים קשים...

כדאי לצאת, להפגש עם חברות שמצחיק וטוב איתן, או אפליו לראות סרט משמח, או ללכת לשיעור שאת אוהבת, או לטייל עם עצמך במקום נחמד...

ואם א"א לצאת מהבית, אפילו לצאת מהחדר- לשנות מקום. או לסדר קצת מסביב. לשנות קצת. לשים מוסיקה שמחה (לא כזו שתדכא עוד יותר, כזו שכיף לך לשיר איתה.).

ו-הכל תלוי בך, באמת. אפשר להשאר עצובה ככה, גם אם יש לך את כל הסיבות המוצדקות שבעולם. ואפשר לשמוח, פשוט ככה סתם. לא למחוק את הצרות, אלא להניח אותן רגע בצד, לקחת הכל בפרופורציות, ולחייך.  

אין לי מה לעשות כי אין לי אופציות.

אין לי בת בגילי  ברדיוס של שעה נסיעה.(באוטובוסים אין לי איך להגיע אחרת...)

אני פשוט עומדת חסרת אונים בלי אפשרות למשו.

ואני כל כך מרגישה שאני מתבזבזת במקום שאני גרה בו....

אוף.אוף.ואז אני מרגישה אנוכית.כי אני  לא חייה בעולם בשביל עצמי,ואני יודעת שההורים שלי  ממש מועילים

במקום שאני גרה אבל אני לא!ואני שונאת להיות עצובה!זה ממש לא הטבע שלי!

די..

ולא מרגישה כמוני - מבוזבזת בעולם הזה..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....