אלא אם כן זה ממשיך לחתונה (מקרים נדירים מאודד!!)

ואז נהיה דיכאון, אתה כבר פחות מתרגש מדברים קטנים- וזה יהיה מבאס עם אשתך.. זה כבר לא יהיה לך כ"כ מיוחד.

קיצור יש מיליון סיבות למה לא, כתבתי את זה פה אתמול באיזה שירשור אחד....... מומלץ לחפש.

לגיטימית-

וואו. כ"כ מוכר לי!

זה פשוט מה שאני הייתי פעם........ הייתי מאוהבת רצח במישהו, וידעתי שהוא די מחבב אותי-

ולא ידעתי איך לאכול את זה, איך להתמודד.

מה שעשיתי היה להתעלם- הוא עד היום לא יודע על זה כלום... ואף אחד לא יודע את זה חוץ מחברה אחת שלי, שגם לה סיפרתי את זה בסוף שנה שעברה..... אחרי שזה כבר עבר לי (זה עבר לי כבר ממזמן).

קיצור- פעם, בתקופה ההיא, הייתי מגדירה את זה כ"להתעלם", לא לתת לו לדעת שאני מאוהבת בו, ולחיות עם זה. למרות שזה משגע..

והיום-

היום אני מבינה שאין מה לעשות, לפעמים זה פשוט לא מתאים, ואז צריך לכבות את הרגש..

לומר לעצמך שזה לא הזמן, ויבוא היום בו הרגש הזה ישמש אותך למטרות חיוביות, אבל כרגע הוא פשוט לא מתאים, וצריך לכבות אותו..

ב"הצלחה ענקית נשמה! ואל תשכחי- אבא שבשמים אוהב אותך!! ומעריך אותך על כל הנסיונות הקשים שאת מתגברת עליהם! וגם כשאת נופלת- לא לשכוח לקום! הוא עדיין מקבל אותך בזרועות פתוחות!!! והוא עדיין אוהב אותך!!!!! כי הוא א-ב-א שלך! אבא של כולנו!!!!!! ואבא אוהב את הבנים שלו!! -ואיך אפשר שלא לאהוב אבא כזה..???

לפי דעתי.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....