הבן שלי חזר מבית הספר יום אחד כשחיוך מרוח על פרצופו.
הוא החליט שהוא פיקח מספיק כדי להעמיד אותי במקומי.
"תנחשי מה למדתי היום בשיעור אזרחות?
למדנו היום על "מגילת זכויות הילד, כתוב שם שאני לא צריך לסדר את החדר או להסתפר.
אף אחד לא יכול להגיד לי מה לחשוב, או להגיד או ללבוש.
אני משוחרר מדת, ולמרות מה שאת אומרת, אני לא צריך להרכין את הראש ובטח שלא להתפלל.
אני יכול לענוד עגילים אם אני רוצה, ולחורר את הלשון ואת האף, אני יכול לקרוא ולצפות במה שאני אוהב, ולעשות קעקועים מכף רגל ועד ראש.
ואם את פעם תכי אותי אני אאשים אותך בפשע ואגבה את כל הטענות שלי עם הסימנים שהשארת על אחוריי.
אל תגעי בי אף פעם – גופי מיועד לשימוש אישי שלי בלבד: לא לחיבוקים ולנשיקות שלך – זו התעללות בקטין.
אל תטיפי לי מוסר כמו שאמא שלך עשתה, זו שטיפת מוח וגם זה לא חוקי.
אמא, יש לי את זכויות הילד שלי, כך שאינך יכולה להשפיע עלי או שאני אקרא למועצה להגנה על הילד".
האינסטינקט הראשון שלי היה לזרוק אותו החוצה, אבל ההזדמנות ללמד אותו שיעור עצרה בי וגרמה לי לחשוב עוד קצת.
הרהרתי בזהירות על הנושא, לא יכולתי לתת לו לעבור סתם כך, ואז חיוך עלה על פני – הוא מתעסק עם מקצוענית.
ביום המחרת לקחתי אותו לקניות בחנות לבגדים מיד שנייה ואמרתי לו:
"אתה יכול לבחור כל מה שאתה רוצה – יש פה המון חולצות ומכנסיים,
צלצלתי למועצה למען הילד והם אמרו שלא אכפת להם אם אני קונה לך נעליים בחנויות זולות או את נייק – אייר.
ובטלתי לך את שיעורי הנהיגה המועצה לשלום הילד אמרו שלא אכפת להם.
ואין זמן לעצור ולקנות חטיף בחנות.
מחר אתה מתחיל ללמוד להכין לעצמך את ארוחת העשר לבד.
ותשמור על התיאבון לארוחת ערב: היום אנחנו אוכלים כבד עם בצלים – המאכל האהוב עלי".
הוא שאל : "אני יכול לשכור סרט וידאו?"
" מצטערת", עניתי, "אבל מכרתי את הטלוויזיה שלך וקניתי צמיגים חדשים למכונית. וחוץ מזה, השכרתי את החדר שלך, ואתה תישן על הספה בסלון המועצה לשלום הילד דורשת שיהיה גג מעל לראשך, וזה מספיק!"