הייתה לנו שיחה על התבודדות, וכמה זה חשוב, ומה רבי נחמן אמר וכאלה... (להבהרה- אני ברסלברית...)
ואז לקראת סוף השיעור המורה שלנו נתנה לנו 15 דקות ללכת כל אחת לאן שהיא רוצה באולפנא לבד ופשוט לדבר עם הקב"ה!
בהתחלה צחקנו, זה ממש נשמע הזוי! ואם מישו ישמע אותי? אני ארגיש ממש מפגרת....
קיצור- ישבתי כזה על הדשא, ופשוט התחלתי לדבר עם הקב"ה, אמרתי לו תודה על דברים ביקשתי בקשות, ממש שיחה אמיתית בקול!
זה היה ממש מוזר בהתחלה, הרגשתי טיפשה ולא שמתי לב מה אני אומרת, דיברתי סתם.
אבל באיזשהו שלב פשוט הרגשתי שאני מדברת עם ריבונו של עולם! אבל מדברת ממש! הרגשתי שהוא לידי! זאת הרגשה מוזרה, קשה לי לתאר אותה...
כשסיימתי היה לי ממש קשה לחזור, עוד בדרך לכיתה המשכתי לדבר איתו, קשה להפסיק...
הייתי בהאיי (או איך שלו כותבים את זה...), הרגשתי אושר רוחני, וזה נשמע ממש הזוי שהמצאתי את זה, אם לא ניסית אתה לא יכול לדעת!
זה ממש ממש מומלץ לדבר מידי פעם דיבור של ממש, איזה 5 דקות לפחות, מתחת לשמיכה, בחוץ במקום שלא כל כך רואים ולדבר איתו! לא צריך לצעוק בקולי קולות "טעטע" או משו כזה, אבל לדבר רגיל, לספר לו מה קורה (אז מה אם הוא יודע הכל? זה עוזר לבנאדם...), להודות, לבקש בקשות...
איזה טוב ה'!!!! (זה הסמיילי שהכי התחבר לי להרגשה שלי....)
מזה שימחת אותי עכשיו
