מותר לך לבכות. מותר.

זה לא חטא, וזה לא משהו לא בסדר. לא צריך להסתיר. בואי, קדימה, לכי למקום אחר. מקום שקט. תוציאי את זה. תוציאי. איך שזה יושב לך שם בפנים- חונק לך ת'חיים, ודוקר כל שנייה שאפשר.

אני איתך.

אחותי, אני לא שם איתך, ואני יודעת שזה, טוב, דפוק ככה, אבל אני באמת איתך. בלב.

כ"כ הייתי רוצה להיות איתך שם, ולומר לך שמותר לבכות. זהו- מותר.

אגואיסטית? כולם אגואיסטים. כולם. ומי שיאמר שלא- תביאי אותו אלי..

אז את רוצה מישהו/מישהי כי את אוהבת אותו, כי הוא יקר לך. זה נורמאלי. (את לא מסכימה איתי?)

אני לא יודעת מי את, אבל כאילו בפנים- אני מכירה אותך כ"כ.. כי את כ"כ אני, וכ"כ כמו עוד כאלו- מיוחדים (איך אני מחמיאה לעצמי, אה?) .

אני...אני זזה עכשיו. ואת? תקראי את זה, ואם את מרגישה חיבוק..זאת..- אני.. שלחתי לך אחד.

ענבר...

ממש, יש לי מה לתת ואני פשוט מתנהגת כמו טיפשה ולא נותנת אותו.

אין טעם להכחיש את זה שאני מתנהגת כמו טיפשה.

אשמח לדבר איתכן בשיחה אישית! וקבלו חיזוק חיובי.

הרי את בעצמך אומרת שיש לך מה לתת, אז איך ייתכן בכלל שאדם כזה הוא חסר ערך?

תחשבי על כל האנשים הגדולים, אנשים שתרמו ל-, לא יודעת,לאנושות, אנשים טובים, שעזרו לאחרים, שקידמו אותם. מה את חושבת- שתמיד הם היו ככה?

כל בן אדם מגלים מתישהו. נכון, לדעת שאתה יכול לתת, ו-- אתה לא.. זה כואב איפשהו.

אבל לפעמים אחותי? כדאי לשים לב לעצמנו.. לפעמים?- בתוך כל ה-לעזור ולתת-  איפשהו את שוכחת שגם א-ת פה.. וגם א-ת לפעמים חלשה וכואבת, ומותר גם קצת להיות אגואיסטים ולטפל בעצמנו..

כשאת חולה עם חום, וכל הגוף כואב, את יכולה ללכת להתנדב בבית חולים? את יכולה להזדהות עם החולים, להבין אותם, אבל בשביל ממש לעזור, את צריכה להבריא- ואז לתת להם את התרופה שעזרה לך..

וא-ז הם באמת יוכלו להבריא לגמרי.

ו- אספרנזה? לכל אחד יש מה לתת. את הגבת לשרשור הזה? לענ"ד- את כן הגבת..ומה שזה אומר- זה שגם אם לא היה לך איך לעודד , את הגבת והראית שקראת מה היא כתבה,

שזה אכפתי ויפה. וזה לא משנה מה התגובה, הגבת.

אז מה אני שווה?

למרות שאני מתחרטת על ההערה הראשונה שלי ששפעה ציניות ונראלי לא הייתה כ"כ במקום..

אז סורי על זה, אבל>>

תכלס נו - ועכשיו הנה - אני צועקת את זה:

אני חתיכת ילדה קנאית.

אני רואה את כולם רצים, תורמים פה תורמים שם, הדרכה, התנדבות - איל"ן, קו לחיים, מד"א, הולכים לבקר ילדים בבתי חולים, עוזרים לנכים, מה לא?!

ואני מתה בפנים.

מקנאה.

אני? אני-- נאדה. אפס. כלום.

מה אני נותנת? מה אני תורמת?

כלום.

כלום!!

"לכל אחד יש ייעוד בחיים" --

נהדר.

אז מה הייעוד שלי? לשבת בבית סגורה בחדר ולטחון מתמטיקה? שמא פיזיקה?

זה הייעוד שלי?

ישמצב, אינלי מושג ת'אמת..

אני לא עושה כלום. לא זזה מהבית, לא חברות, לא התנדבות --

אפס אחד גדול.

"נו, אל תהיה מרובעת, כל אחד תורם משו בחיים שלו!"

אז זהו שלא. אני לא לפחות.

קמה בבוקר, הולכת לביצפר. מה אני עושה שם? לומדת. (כן, מדי פעם יוצא לי ככה..)

נתתי משו חוץ מלתת לעצמי?

לא.

מה אני עושה בבית?

אם אני לא רבה עם ההורים שזה כבר סימן טוב - אני עושה עבודות או לומדת למבחנים.

לי יוצא משו מזה, כן.

אבל זאת בדיוק הבעיה: ש ל-י יוצא משו מזה. ולא לאפחד אחר.

אז כן הנה, צעקתי את זה ואני אצעק שוב:

אני חתיכת ילדה קנאית.

ו--לא..

אני לא גאה בזה.

פתחתי את אש התורה וקראתי מאמר להורים לבני נוער מצחיק שדווקא אני אקרא ולא ההורים שלי

אבל בכל אופן קיבלתי עצות של בנ"א חכם ומבין לעצמי 

אז מכיוון שלא הצלחתי להביא לינק אז תחפשי בגוגל "אש התורה" בחיפוש תכתבי הורים לבני נוער ותהני ואולי גם כמוני תפסיקי להיות שלילית גזו מן שלא מרוצה מכל השפע שיש לה 

טוב אז... יומנעים!!!!!!!!

אם את כ"כ מקנאה, תעשי את זה!

תתנדבי, תשמחי..

תצאי עם חברות..

אם את מרגישה כ"כ רע עם איך שאת- תעשי את מה שאת חושבת שצריך לעשות (או לפחות תנסי ותשתדלי) במקום לקטר על זה!

הגיע הזמן להוציא את זה מהכח אל הפועל ,תיזמי,אל תשארי במקום ,אם את מדברת על כך שאת רוצה לתת הדבר שאסור לך לעשות זה להמשיך להסתכל על מה שהיה עד עכשיו ולהתחיל לתת.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....