כשהיה לי רע, כשהאדם הכעיר את פניו כלפי.
הייתי הולכת לשם, לאותם שטחים פתוחים, מקומות שכוחי אל או יותר נכון, מקומות שרק יד האל נגעה בהם.
שם, הרגשתי הכי קרובה למקור, לצורה הנכונה של העולם, לאמת!
הייתי יושבת בין העלים, מרגישה את הנשמה שלי, נושמת! תוהה- מתי בפעם האחרונה נשמתי באמת?! מתי עצרתי ופשוט נשמתי?!
נשמתי, התמלאתי באוויר ובנחת, וחשבתי, חשבתי על הייעוד שלי, על המטרה שלי בעולם.
ידעתי, או כך לפחות הנחתי שהמטרה שלי בעולם היא להתקדם, ובכך לקדם את העולם,לשפר אותו, להפוך אותו לטוב יותר.
אנו, האנשים שואפים להתקדם, להתפתח, מנסים לעמוד במרוצת הטכנולוגיה, מרגישים חשובים, חשים שבכך אנו משפרים את העולם.
וכמובן, זה נכון, אנחנו מקדמים אותו אך שוכחים, שוכחים לנשום, לעצור רגע ולהסתכל סביב ולראות-
מה נשאר כבר מארצנו?!
אנחנו צריכים לקרא למקום שמורת טבע כדי שהמקום ישאר?!
צריכים לעבוד עלינו פסיכולוגית כדי שנחסוך במים?!
להגיד שאנחנו מטורפים כדי שנמחזר?!
איך הגענו למצב כזה?!
במו ידינו השחטנו את עולמנו!
למה?!?
למה הגענו לאדישות כזאת? איך!?
התעוררו!!בבקשה! |מתחנן|
אתמול, חזרתי לשם, לאותו מקום, רצוצה ושבורה אבל במקום עץ, פרח, היה שם- גורד שחקים.
"ביום בו יזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים יחטו והשדות כולם יתייבשו, רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף" (וולף רוב, צ'יף אינדיאני, שבט שיין, 1909)








