בס"ד
"נתי", צעקה אמא בקול, "כמה פעמים אני עוד יצטרך לצעוק לך שתבוא לעזור קצת בניקיון? גם אתה גר פה, אז תשתתף בנטל".
"טוב טוב, אמא, עוד שניה, אני רק גומר פה ללבן את החצובות של הכיריים". "בנות," חשב לעצמו, ולחש במרירות את הקלישאה השחוקה, "אבק זה לא חמץ, והילדים זה לא קרבן פסח".
"כשתסיים לעשות מה?" שאלה.
"ללבן את החצובות, שלא ישאר שם חמץ".
"בנים", חשבה לעצמה, "תמיד ימצאו תרוצים להתחמק מהעבודה. בכל מקרה, האש שורפת את החמץ של החצובה."
* * * * *
"נועם, תנקה את האבק שעל התמונות".
"ניקיתי את התמונות כבר".
"לא את הזגוגית של התמונות, את האבק שעל התמונות, על המסגרת למעלה".
"מי מסתכל לשם בכלל? מי רואה את זה?".
"נועם, תמיד כשאני נותנת לך משימה, אתה מוצא תרוצים.
אם כבר מנקים את הבית פעם בשנה, שלא יהיה חמץ, ננקה שגם לא יהיה אבק".
המחשבה הבזיקה בראשו "עלאק חג חרות. הפוך. אם מנקים פעם בשנה שלא יהיה אבק, ננקה שגם לא יהיה חמץ".
* * * * *
"ברוך... על ביעור חמץ", נשמעה הברכה, והמרוץ לפרורים התחיל.
נריה דחף לידי אבא נוצה בצבע ירוק.
"מה אני יעשה עם זה?", שאל אבא.
"לא יודע, הגננת נתנה לנו את זה, היא אמרה שזה לבדיקת חמץ", ענה נריה, מבויש מעט.
"איפה שמת את הפרור האחרון?", שאל נתי את נריה.
"בין הקלסרים שבחדר העבודה", החזיר נריה, מרוצה מהמחשבה שהוא לבד חשב על המחבוא המצוין.
"ששששש" השתיק אותם אבא, וחיוכו של נריה נמוג בשניה.
אבא הגיע למקרר, פתח אותו, והתחיל לבדוק את המוצרים שבתוכו.
"מה זה? לחמניה!" שאל את עצמו/ אשתו בקול.
"זה בסדר. עשינו לה שואב אבק", ענתה אשתו, והסמיקה לאחר שהבינה מה אמרה.
אבא המשיך בבדיקה, ולאחר שמצא את הפרורים שהיו בפח של השירותים, בכונן של המחשב ומתחת למיטה של נתי,
דרש מהילדים להוציא את השאר. מיד.
"אבל אבא", התבכיין נועם, "זה לא פייר שאתה פורש אחרי שאתה לא מצליח".
מבטו של אביו השתיק אותו מיד.
במוחו של אבא נרקם רעיון. בשנה הבאה הבדיקה תהיה קצת שונה.
יהיו עשרה גרגרי אבק במקום פרורי לחם, ואמא תחפש במקומו, ובא לציון גואל.
* * * * *
"הא לחמא עניא", נישא קולו של אבא.
אמא החוירה. "אוי", נמלטה זעקה מפיה. "הלחמניה". היא רצה למטבח, וחזרה אחרי חצי דקה, ובידה לחמניה, והסבירה.
"הלחמניה שמצאנו, שמתי אותה עם כל התערובות חמץ, כדי שנמכור אותה לגוי. היא היתה טריה.
אבל בסוף לא מכרנו את החמץ, כי אתה טענת שזה לא מכירה אמיתית, וגם ככה יש שם רק תערובות, ואתה מבטל את זה, וכל מיני דברים כאלה, ונשארה לנו לחמניה בפסח".
אבא לקח את הלחמניה מיד אמא, פורר אותה לפרורים, והשליך אותם לאסלה.
"חבל, לכלכת לי את הבית. עד שניקיתי...", קוננה אמא.
הסדר המשיך על מי מנוחות, עד רחצה.
נועם, נתי ונריה עשו "שותף", וגנבו ביחד את האפיקומן, שהיה מוחבא, כמו בכל שנה, בתוך כרית ההסיבה של אבא.
כשאבא חזר, בדק את הכרית, וקרא, ספק לעצמו, ספק לילדיו: "מה עם לא תגנוב?".
התגובה לא אחרה להגיע:" זה בסדר, אבא, אנחנו נחזיר לך את זה אחר כך".
בצפון, עמדו הילדים ליד אבא, וחיוך מרוח על פניהם.
"מה אתם רוצים?", שאל אבא.
"אני רוצה ברבי, נועם רוצה אריזת לורדים זורחים, ונתי רוצה את האנציקלופדיה הבריטניקה החדשה לנוער", קרא נריה מתוך פתק מוכן מראש.
"את הברבי והלורדים אני מוכן לתת לכם, אבל הבריטניקה זה דבר יקר מדי לאפיקומן", השבית אבא את השמחה.
הילדים היו מוכנים מראש:" אז לא נחזיר לך את האפיקומן".
אבא לא איבד את העשתונות, וענה "אני יכול לקחת כל מצה אחרת, אני לא חייב דווקא את האפיקומן שאצלכם".
הילדים היו מוכנים גם לאפשרות הזאת:" הבעיה, שלקחנו את כל המצות, והחבאנו אותם".
"טוב", נאנח אבא, "אני מסכים, אבל בתנאי שתשירו בקול את חד גדיא ושאר השירים עד הסוף".
הילדים הסכימו, והאפיקומן הוחזר לבעליו.
* * * * *
מבוסס ברובו על סיפורים מהחיים.
