מתסכל.מבלבל.מתיש.מדכא.
תחושות כאלה שלא עוזבות אותי לשנייה בימים האחרנים!!
כל מקום שאני הולכת אני לא מוצאת את עצמי,מרגישה שאין לי אף אחד בעולם יותר,אף אחד.
רוצה לברוח רחוק מפה,פשוט לא להיות פה,שכולם יעזבו אותי בשקט.
למה היא לא מבינה?למה?
לחפור בתוך זה,כל הזמן לדבר על זה,לבכות ולבכות ולבכות.
ואני בוכה בלי סוף,והיא?
היא יודעת משהו?היא מרגישה אותי?היא מרגישה כמוני? המרחק ביננו עצום,והיא מדחיקה ואני אולי איתה.
תמיד קל להאשים אותה בהכל,אבל זה בסדר כי גם היא מאשימה אותי.
וליפול ולקום,להמשיך לשחק בהצגה הזאת,אין בי כוח יותר,רק רוצה אותה,ולבנתיים אני רק בוכה.
זה כואב.בתכל'ס מצאתי כל דרך אפשרית מלחשוב עליה מלהיתעסק כל היום בזה,אבל עכשיו אני מסובכת בין מלא דרכים ומבוכים,זה עזר לשכוח בדיוק לחודש ועכשיו זה חזר.ועכשיו זה יותר מסובך.
ואני בתוך עצמי כבר כמה ימים,מסובכת,וכואבת.כואבת על כולם ובעיקר על עצמי.אף אחד לא פה להקשיב,ניסיתי לדבר,לשפוך,לספר ומצאתי את עצמי יושבת לבד.ואני לא אחת כזאת שלבד ופתאום אני מרגישה שהרחקתי את כולם.אמא לא מבינה,אין אף אחד.
והיא?היא יושבת עכשיו וחושבת על הכל אבל היא לא יודעת עד כמה כואב ועד כמה אני לא יכולה יותר לבד,לא יכולה יותר.
אבל היא תמשיך לדבר איתי ועם עוד חמש בנות ביחד,ואני?אני ירגיש שאני עוד אחת מימליון שלא שווה כלום.
