חפץ חיים:כלל י':סעיף-י"ד) אך מה מאד צריך להיזהר בהיתר הזה, שלא יחסרו בו כל הפרטים הנ"ל בתחילת הסימן, כי אם לא יזהר בשמירה יתירה, בקל יוכל להילכד בפח היצר ולהיות מבעלי לשון הרע דאורייתא על ידי ההיתר הנ"ל. ומטעם זה אחזור כאן בפירוש כל הפרטים הנ"ל ובמעט נופך, כללן של דברים בקיצור כך הוא, אחר שידע שחברו לא שב עדיין מהעניין ההוא הנ"ל, והוא מכוון לתועלת, כאשר בארנו, מותר לספר, אך באופן שלא יחסרו אלו הפרטים:
פרט הראשון. שיראה זה הדבר בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, שהגם שבאמת היה לו היזק בענייניו, מי יודע אם הוא המזיקו.
פרט השני. לחיזהר מאד, שלא להחליט תיכף, שדבר זה הוא בכלל גזל והיזק ואונאת דברים ובושת וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב מתחילה על פי דרכי התורה, אם הדין עמו, והשכנגדו הוא הגזלן והמזיק והמבייש וכיוצא בזה, וכמעט פרט זה קשה לצייר מן הכל, כי אין אדם רואה חוב לעצמו, וכל דרך איש ישר בעיניו, ואם יכשל בזה ממילא הוא בכלל מוציא שם רע, אשר הוא חמור מאיסור לשון הרע.
פרט השלישי. שאם הוא משער, שאפשר שאם יתווכח עמו בעצמו יהיה לתועלת, צריך הוא לדבר עמו, קודם שיפרסם הדבר לאנשים.
פרט הרביעי. ביותר יזהר, על כל פנים שיהיה כל הסיפור אמת, בלי תערובת שקר, ושלא לגזם העניין יותר ממה שהוא, דהיינו, שלא לחסר בסיפור שום פרט קטן, שהוא מבין שדבר זה הוא צד זכות של חברו, אף שבאמת אין הדבר הזה מועיל להצדיק את חברו, אבל על כל פנים, אם ידעו השומעים צד זכות זה, לא יתגנה כל כך בפניהם, וכשהוא יחסיר דבר זה, יתגנה מאוד לפני השומעים - איסור גדול הוא לחסר פרט זה. כלל הדבר, שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא, דאם לא כן, הרי הוא בכלל מספר לשון הרע ועובר על כמה איסורין הכתובין למעלה בפתיחה, עיין שם.
פרט החמישי. שיכוון לתועלת*, והוא העיקר שעליו סובב כל ההיתר הזה, כתבנוהו בסעיף י"ג.
פרט השישי. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר עליו, אזי בכל גווני אסור לספר, ואפילו אם הוא מוכרח לספר את המעשה, אך הוא יכול להקטין את העוולה, שלא יתגנה כל כך בפני השומעים, והתועלת הזו, אשר הוא מקווה שיצא על ידי סיפורו, לא יבצר מחמת זה, מצווה היא שיקטין, ולא יגלה כל קלונו לפני השומעין, כיון שבלאו הכי גם כן יצא לו התועלת.
פרט השביעי. שלא יסובב לו היזק על ידי סיפורויותר מכפי הדין, שהיה יוצא אילו העידו עליו באופן זה בבית דין.
* ואפשר דהוא הדין אם כוונתו בסיפורו להפג את דאגתו מליבו, הוי כמכוון לתועלת על להבא, [ולפי מה שאמרו ז"ל: דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, קאי גם על עניין כזה], אך שיזהר, שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה.