ב"ה
כ"ב שבט תשמ"ח (1988) זהו יום שלא ישכח לעד אצל חסידי חב"ד. ביום זה השיבה את נשמתה ליוצרה הרבנית הצדקנית חיה מושקא שניאורסון ע"ה.
הרבנית חיה מושקא, בתו של רבי יוסף יצחק שניאורסהן (האדמו"ר הרי"צ, הרבי הקודם של חב"ד), נישאה בי"ד כסלו תרפ"ט (1929) לרבי מיליובאוויטש מלך המשיח.
חייה של הרבנית היו מסכת מופלאה של מסירות נפש ואהבת ישראל עצומה עד אין קץ, והסיפורים המתהלכים אודותיה מגלים לנו רק טפח קטן מאישיותה הנפלאה.
אולם מכל אינספור המרכיבים המדהימים באישיותה- הדבר הנפלא ביותר היה צניעותה!
חרף היותה אישה למנהיג הגדול, מי שכל העולם צמאים לדבריו - היוותה הרבנית את שיא הענווה והצניעות וברחה מכל צל של כבוד.
פעם הגישו לרבי מעטפה עם שמות לברכה, והמעטפה הייתה צמודה לאחד מזירי הפרחים שהרבנית קיבלה ליום הולדתה. בקבלו את המעטפה הגיב הרבי בפליאה, והורה למסור לרבנית את המעטפה באומרו: גם היא יכולה לברך!
באחת משיחותיו הק' (שנאמרה בתאריך כ"ב שבט תשנ"ב- יום השנה הרביעי להסתלקות הרבנית), מבאר הרבי את משמעות השם "חיה מושקא", שמה של הרבנית, עפ"י החסידות, באומרו:
"חיה" (מלשון חיים) מרמז וקאי על כללות חיי הנשמה (חלק אלוקה ממעל ממש), שנמשך ממקור החיים בעצמותו ית'.
בחיות (הנשמה) גופא ישנם בכללות ב' דרגות:
(א) חיות פרטי (פנימי) - אור וחיות הנשמה אשר מתלבשת באופן פנימי ופרטי בהגוף (ובכחות הפנימיים)
(ב) חיות כללי (מקיף הנשמה) - שלמעלה מהתלבשות (באופן פנימי) בהגוף (ובכללות - הרי זה מתבטא בכחות המקיפים, רצון ותענוג.
ויש לומר שב’ ענינים אלו מרומזים בב’ השמות "חיה מושקא": "חיה" כוונתו (בעיקר) על החיות פנימי, שמחיה את הגוף בדרך התלבשות פנימית, ו"מושקא" - שזהו "מין ריח בשמים" ומברכין עליו בורא מיני בשמים, ולכמה דיעות הרי זה אחד מאחד-עשר סממני הקטורת (מור) - כוונתו למקיף הנשמה, כידוע שריח הוא ענין של מקיף (לא כמאכל שטועמים אותו והוא נכנס בפנימיות ונעשה דם ובשר כבשרו), וריח משיב את הנפש [שלכן מברכים "בורא מיני בשמים" במוצאי שבת, "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה כו'"], כי ריח (שמגיע למקיף הנשמה) יש בכחו להמשיך חיות חדשה בהגוף. עד יתירה מזו - הנשמה נהנית מן הריח.
ובכללות - בהחמשה שמות שנקראו לה (להנשמה), נפש רוח נשמה חיה יחידה - "חיה" קאי על נפש רוח נשמה (פנימיות), ו"מושקא" (ריח) קאי על יחידה (מקיפים).
ובפרטיות יש לומר - ש"חיה" קאי על חיה שבנשמה (מקיף הקרוב אל הפנימי), ו"מושקא" - יחידה (מקיף דמקיף, נשמה לנשמה). עד - לעצם הנשמה (שלמעלה מהחמשה שמות שנקראו לה), שמשם בעצם ממשיך הריח חיות חדשה (והנאה ותענוג) בנפש האדם.
וכאשר שתי תיבות אלו ("חיה מושקא") באות יחד כשם אחד של אדם אחד, הרי זה מורה על חיבור ואיחוד של שני הענינים יחד - שהגילוי של מקיף ועצם הנשמה (אחד עשר, כנגד הי"א סממני הקטורת) נמשך ומתלבש (לא רק באופן מקיף, כפי שזה ע"י ריח בלבד, אלא גם) באופן פנימי בהגוף ובעשר הכחות הפנימיים.
ויש לומר, שזה בא מבחינת יחידה שבנשמה כפי שהיא מאוחדת עם היחיד שלמעלה - "יחידה לייחדך", ויתירה מזו - מעצם הנשמה ("לה") כפי שהיא מאוחדת עם עצמותו יתברך, "ישראל וקוב"ה כולא חד" - שהוא נעלה הן ממקיפים והן מפנימיים, ולכן יש בכחו לחברם ולאחדם, את כל החמשה שמות יחד בגלוי.
(עד כאן משיחתו הק' של הרבי מה"מ כ"ב שבט תשנ"ב)
כאמור, ביום רביעי, כ"ב בשבט תשמ"ח (10 בפברואר 1988) נפטרה הרבנית חיה-מושקא, לאחר מחלה קצרה.
הרבנית שחשה שלא בטוב, הובהלה לבית-רפואה. בהגיעה למקום ביקשה כוס מים, בירכה עליו "ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו" והחזירה את נשמתה ליוצרה.
את דרכה האחרונה, עשתה הרבנית בהלוויה ענקית המתאימה למלכה. למעלה מ-15 אף איש ליוו אותה ובראשם טורי אופנועים משטרתיים, שהובילו את הלוויה לבית-העלמין בקווינס, שם נטמנה בסמיכות לאביה, אדמו"ר הרי"צ.
בימים ובחודשים שלאחר הפטירה, הירבה הרבי לצטט את הפסוק "והחי יתן אל לבו", שמשמעותו היא-פטירתו של אדם קרוב צריכה להביא לפעולות חיוביות - הליכה בדרכיו של הנפטר וייזום פעולות לעילוי נשמתו.
לאחר שהרבי יצא בקריאה להקים מוסדות על שמה, הוקמה בירושלים בשנת תשמ"ט מדרשת "אור חיה" - מרכז תורני לנשים, בו מתקיימים שיעורים בשפות שונות ביהדות, עם דגש על פנימיות התורה כפי שהיא מוארת בחסידות.
יה"ר שדרכה של הרבנית, מסירות נפשה למען כלל ישראל, ענוותנותה ונועם הליכותיה- שכל אלה יהיו נר לרגליהן של כל נשות ישראל, אשר "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן ניגאל בגאולה השלימה בקרוב ממש!"
