דיברתי לא מזמן עם חברה על משהו רע מדכא ומבעס שקרה לה.
על ההתחלה ישר היא התחילה בבכי להתלונן, לכעוס ולהאשים קשה את אלוקים.
היה לי קשה ומבעס לשמוע אותה מדברת ככה,.
ותכלס- גם לא היו לי תשובות, תגובות, או הכחשות כלשהם לדברים שהיא אמרה...
מתוך כל הבילבול וכדי שלא תהיה שתיקה זקרתי בטעות איזה איזה משפט מפגר:
"אז לא קיבל מה שרצית...מה את מתלוננת!מה.הוא חייב לך משהו???
לא הספקתי להתחרט על מה שאמרתי.היא כבר לא רצתה לשמוע כלום.היא פשוט הלכה.קצת כעסתי על עצמי...
כבר די שכחתי מיזה,עד שאתמול בלילה היא התקשרה אליי ואמרה שהיא מצטערת שהיא ככה הלכה ארחי מה שאמרתי.
היא אמרה שבאמת אני תכלס ממש צודקת!היא אמרה שהיא החליטה לא לכעוס אותו.עדיין רע לה עם מה שקרה.
אבל היא לא מאשימה אותו בזה...
קצת שמחתי והתגאתי בעצמי,הבנתי שהמשפט שנפלט לי כנראה היה במקום. עד שבסוף,לפני שהיא אמרה ביי היא אמרה:
ותכלס, באמת הייתי תמימה ואהבלה שהאמנתי שמגיע לי לקבל ממנו את מה שאני רוצה. גם אם דברים כואבים לי אני לא בוכה אליו, הוא לא חייב לי כלום! ובאמת אני כבר לא מצפה ממנו לכלום!!! =(
![]()
כל הכבוד.. וכן לפעמים אנחנו אלה שחושבים שמגיע לנו הכל!






