אני חושבת שאת צריכה להבין 2 דברים.
אחד, תשכחי מלחזור להיות מה שהיית, לא יקרה!
שתיים, עבודת השם לא מבוססת על רגש.
וואו, שתי פצצות רציניות הטלתי עכשיו. אבל אני אסביר.
הראשון, לדעתי את יכולה לשאול בערך כל אחד ואחת מהפורום פה האם הייתה לו באיזשהו שלב ירידה רוחנית ולדעתי מאה אחוז יענו לך שכן. ומתי זה קורה? דווקא כשאת בטוחה שעלית על הגל הכי טוב! שהתקדמת וגדלת והתקרבת, ופתאום בום, נפילה רצינית. מה קרה? לדעתי, השלב הראשוני הוא באמת להתקדם, להתקרב. אבל משהו שם עדיין חסר, עדיין לא מגובש מאה אחוז. צריך עוד ירידה רצינית ואחרי זה גיבוש אמיתי וסופי של עצמי. אחרי עליות כמובן- שיש ירידה. אבל צריך לזכור שזאת לא ירידה מבאסת, ולא ירידה סופנית. אלא ירידה שמצמיחה אותך. זה תהליך שחייבים לעבור כדי לגבש את הזהות האמונית שלך.
כשאנחנו ילדים קטנים אנחנו מאמינים בקב''ה כי ההורים מאמינים, וכי החברה אומרת לנו לפעול בצורה מסויימת. לא באמת כי אתה מבין. כמו שרואים ילד קטן בדבקות מנענע את עצמו ומחזיק את הסידור, רק הפוך 
. הוא לא מבין, וזה מעולה, זה מה שמתאים לו כרגע. הוא קטן והוא צריך את האילוף לעשיית מצוות. שיעשה מתוך הרגל.
אבל כשמגיעים לגיל ההתבגרות, זה כבר לא מספיק. וחייבים לעבור תהליך של גיבוש הזהות שלנו.
חייבים, זה תהליך חובה!. וכמו כל תהליך אחר, יש ירידות, יש עליות, יש אפילו מישורים לפעמים. צריך להבין את זה ולא לפחד! זה בסדר להיות בנפילה לפעמים. לא לתת לזה להשתלט עלינו.
למה הייתי כ''כ חדה ואמרתי שבחיים לא תחזרי להיות מה שהיית, אבל את הרי רוצה. היית במקום כזה טוב, כזה מחובר, תפילות ארוכות, נהנית לקיים מצוות. היה לך טוב!! למה אי אפשר לחזור לשם?!
אני אגלה לך סוד, מגיעים למקום אפילו יותר טוב מזה! מגיעים למקום מגובש! מקום שכבר לא חייב להיות תלוי ברגש הרגעי, אלא בבסיס יסודי שיש לך בפנים, שזה מתקשר לנקודה השניה.
כילדים צריך ריגושים, פועלים כי זה כיף לי, כי זה טוב לי, כי נעים לי, וכו'. ככל שגדלים מבינים שהמציאות לא הכי קלה בעולם ועושים דברים גם כי כיף, אבל גם כי זה אידיאלי וחשוב מאוד, וגם כי זה חובה.
אני ממש רואה שאחד המשברים הכי גדולים זה הנושא של הרגש. לפני חודש התפללתי בכזאת דבקות, הזלתי דמעות בקצב, ועכשיו כלום, יבש! לא מחוברת, לא מרגישה.
מה שעוזר לי, זה ההבנה שאני מחוברת לקב''ה בשכל, אני מחוברת בלי קשר לרגש שלי. רגש הרי זה דבר הפכפך, לפעמים מרגישים קרובים ולפעמים רחוקים.
אני זוכרת שפעם אחת העליבו את אח שלי והוא הלך לבכות בצד, ובאתי ואמרתי לו שאני מבינה שעצוב לו אבל שידע שעדיין אוהבים אותו למרות שכעסו עליו קצת. והוא אמר לי שזה לא נכון. שאלתי אותו, אבל כשאתה כועס אתה מפסיק לאהוב? אז הוא אמר שכן. ניתחתי את הסיפור אחרי זה והבנתי שמבחינתו בלב יש מקום לרגש של אהבה או כעס, לא שניהם. ולכן לפעמים הוא אוהב ממש אבל ברגע שהוא כועס הלב מאבד מהאהבה שלו ונכנס לסטטוס של כעס. ואחרי שהוא הפסיק לכעוס, רגש האהבה חזר. ככה זה רגשות הפכפכים.
אבל רגשות זה כלי נהדר, וזה באמת תמריץ. כשיש לך רגש ותחושת קרבה אתה מרגיש שמחה ומרץ לעבוד את השם.
ולכן אפשר למצוא את החיבור והמרץ מתוך ידיעה שאת קרובה, למרות שאת לא מרגישה כזאת. כן, סוג של לשכנע את עצמך שאת עכשיו קרובה. אבל זה לא עבודה בעיניים, כי את כן קרובה בבסיס שלך, אולי לא בתחושה הראשונית והחיצונית. אבל בפנים, את תמיד מחוברת, הרי יש לך חלק אלוקה ממעל בתוכך.
ואם מרגישים קצת רחוקים, אז מה, בשכל אתה קרוב. זאת ידיעה שממש עוזרת לי. אז מה אם הייתה לי תפילה חסרת ריכוז, בסדר, זה לא סוף העולם.
לכל בנאדם יש את התהליך שהוא עובר ואת הרגשות שהוא חווה כדי להתחבר לקב''ה. זה תהליכים שלפעמים קשה להסביר במילים, פתאום אתה קולט דברים שלא הבנת. זה תהליך ההתבגרות, הגדילה. וזה תהליך נפלא!
את לא צריכה לפחד מלהרגיש רחוקה, זה קורה, זה טבעי, וזה טוב. אחרי זה מתקרבים יותר, ובונים עוד קומה.
שיהיה ב''הצלחה, ואת מוזמנת לפנות באישי מהכינוי האמיתי שלך אם את רוצה.
