היא עומדת שם.
מוקפת בכולם.
כולם מדברים, מחייכים, צועקים, צוחקים.
כולם ביחד.
והיא עומדת ביניהם.
צוחקת גם.
מדביקה את החיוך חזק לפנים, ומגייסת קול עליז.
עליז במיוחד.
מפגינה ביטחון, יופי. שמחה ועוצמה.
ואז- היא מרימה את ראשה. מפנה את מבטה לצד.
עיניים ירוקות. עמוקות.
חלולות?..
מסתכלת מסביבה. אבודה.
אבודה בתוך עצמה. בתוך ערפל עבה. כהה.
שחור.
עיניה צועקות. נואשות.
מביעות כאב זך. טהור.
והיא בוהה.
פשוט מסתכלת על איזו נקודה בקיר שתפסה אותה.
נקודה שחורה.
נקודה שחורה, בודדה. בודדה בין אלפי נקודות צבעוניות.
העיניים שלה הופכות לעמוקות יותר. עצובות.
כאילו.. כאילו כל המחשבות, הייסורים, הרגשות והכאב - כאילו עוברים לה פתאום בראש.
מציפים.
משתיקים כל רגש טוב אחר.
והיא בוהה.
אולי מנסה להעביר לנקודה קצת ממה שעובר לה בראש. קצת לשתף, לרוקן.
לרוקן את הראש המחורבן הזה.
עיניה ניהיו.. ירוקות יותר?.. מבריקות. לחות?..
והיא פתאום - הסיטה את מבטה וחיבקה את עצמה.
צמרמורת.
היא פשוט - עטפה את עצמה. ניסתה להתנחם בחום גופה.
חיבקה את עצמה חזק.
הפכה לכדור אטום לכל דבר.
או לפחות, ניסתה להפוך לאחד כזה.
עיניה התכווצו.
כאב.
קיבינימט איתו. הוא כל יכול.
חודר הכל.
גם את החומות הכי גבוהות ורחבות שהיא בנתה לעצמה מסביב ללב.
אבל אז -
החברות שמסביב צחקו בקול. אולי מישי אמרה משו מצחיק.
והן הוציאו אותה לרגע מאקסטזת הכאב שאחזה בה.
והיא הסתכלה לצדדים. מסביבה. נואשת.
אבל.. צוחקת.
שלא.. יחשבו, יגידו, ידברו.
שלא תפגע באלה שקרובים לה. באלה שהיא אוהבת.
היא פוגעת בעצמה - וזה מספיק.
היא לא צריכה, לא יכולה להכיל גם כאב של אחרים. לא יכולה לפגוע.
והיא עומדת שם.
מוקפת בכולם.
כולם מדברים, מחייכים, צועקים, צוחקים.
כולם ביחד.
והיא עומדת ביניהם--
צוחקת גם.
