אמא של חברה ממש ממש טובה שלי נפטרה לפני שבועיים
בהתחלה היא לא גילתה לנו. כשזה נודע לנו, חשבתי לעצמי"מה ילד שכול יכול להרגיש?"
וזה בערך מה שאני חושבת:
הוא מרגיש המון המון עצב. דיכאון. פתאום חסר איבר במשפחה. חסר מישהו שימלא את החום שבבית.
חסר חתיכה מהפאזל.
פתאום אין יד חמה שתעיר אותך בבוקר. פתאום אין את הזרועות שאפשר להתכרבל בתוכן כשעצוב. פתאום אין את הקול המנחם. אין את העיניים שיודעות להבין כל דבר. אין את הפה שיכול לצחוק ולבכות איתך.
נעלם החיוך.
נעלם הצחוק.
הפזאל לעולם לא יושלם.
השבר לא יתאחה.
חור שחור נפער בלב. חור שמישהו מילא אותו לפני זמן קצר.
אתה רוצה לשבת לבד ולחשוב. לחלום. להזכר. לחרוט את כל מה שהיה קודם.
פתאום קשה עם הכל. אתה לא רוצה לפגוש אף אחד.
העצב משתלט.