הם דיברו איתך על החופשה? שאלו משהו?

ולפני המעבר לפנימיה- לא הרגשת ככה?

לפעמים, כשעוברים לפנימיה, המשפחה חושבת שהפנימיה הופכת להיות הבית שלך.. התנהגות כזאת של כאילו אתה אורח בבית (לא נותנים משימות בבית, שואלים כל מיני שאלות דביליות שאולי לא שאלו קודם- מה אתה רוצה לאכול?- משו מיוחד?)

זה מוזר לפעמים למשפחה, בייחוד אם אתה למשל האח הבכור שהולך לפנימיה..

ובכל אופן- שולחת חיבוק וירטואלי (אוף עם כל המחמירים פה, זה כמו חיבוק של אחות, לא של בן ובת!)

(אוף נו, בסדר, אני לא אשלח חיבוק, רק תפיחה על הכתף ) ו-- אני פה אם צריך!

לא אמרו כלום,לא סיפרו שום דבר... הגעתי הביתה ושמעתי את אמא שלי מזרזת את אחותי הקטנה לגמור שיעורים בעברית כי אחרת יהיה לה המון חומר להשלים אחרי החופשה באילת...

לפני שעברתי לפנימיה הייתי ממש בתוך הבית... כאילו, תמיד היו את הטיולים של הקטנים בנפרד ואת הטיולים שלי ושל אחותי הגדולה ושל אח שלי (12), בנפרד, אבל חופשות ודברים כאלה- משפחתי. אחותי הגדולה לא באה פעם אחרונה, אבל הייתי בטוח שזה בגלל שהיה להם משהו באולפנא.

אז עברתי לפנימיה ואין לי חלק במשפחה?

וגם אחות שלי לא מזהה אותי... אח שלי (11) התחיל להסתובב בבית כאילו הוא גדול יותר מכולם, ומתנהג אלי בהתאם. אני באמת מרגיש כאילו הבית שלי זה התיק 70+ ליטר שלי, ובבית שלי- סתם אורח.

איך מסבירים להם שזה שאני פנימיסט לא מונע ממני להיות בן בית?! אני מגיע- אז משתדל לעזור כמו בת, ברצינות. שטיפות כלים, כביסות, בישולים, הכל. אבל עדיין התחושה זה שזה לא הבית שלי.

אני בשלבי חירפון, וזה גם גורם להמון מתחים פנימיים שלי עם עצמי על ההחלטה לעבור לפנימיה. וגם להמון מתחים עם הקטנים ממני וההורים- אני משתגע מזה.

[שומר נגיעה, נרתע לאחור. אני אסתדר בלי כלום, אבל תודה בכל זאת ]

אולי היא בעוד זמן ומתכננים לספר לך?

ב"ה

נכון הפנימיה זה לא כמו הבית,

אבל כאן נכנס הבחירה שלך להפוך את הפנמיה למעיין "בית" שני שתרגיש רע עם עצמך(=

ככה זה יעזור לך להנות יותר.

כן זה קשה אבל אם אתה רוצה אתה תצליח.

מעצבן.. להרגיש אורח בבית ש-ל-ך..פףף..

כמו שמי שמעלי אמר- להפוך את הפנימיה לבית שני.. להתחבר יותר עם החבר'ה, ואתה יודע מה?

לפעמים כשאתה רחוק להרבה זמן- גם אתה וגם הם רוצים שתחזור..

אני לא הייתי בפנימיה, למרות שהרבה פעמים ארזתי תיק עם בגדים ולקחתי את עצמי רחוק לכמה זמן, אבל זה יוצר אצל המשפחה רצון יותר לקרב, איפשהו לפחות..

הרי סה"כ- זאת המפשחה שלך.. אתה קרובים בקשר דם, ו-כן, התפקיד שלכם הוא לריב אחד עם השני

לא ככה?

בקשר לטיול הזה לאילת- אתה יכול לשאול אותם תכלס. זה משאיר הרבה פעמים את הפה שלהם פתוח, ואת הפנים עם ארשת בילבול נבוכה קצת. לבוא ולשאול- "אתם נוסעים לאיפשהו?" ותראה מה תהיה התשובה.

[מצטערת על זה |מבט מתנצל| . אז.. בלי שום דבר.. סליחה |מרכין ראש| |נבוך| ]

חברים שלי מהישיבה נהיו הרבה יותר " פופולאריים בבית " מאז שהם עזבו

הקשר שלהם התחזק כל הזמן ההורים התקשרו והם הרגישו יותר בבית

מתי שהיו בפנימיה { טוב הגזמתי }

אולי אתה לא מדבר עם ההורים { למשל אין לך פלאפון ?}

אולי ההורים שלך לא רוצים להציק אבל אם תסביר להם פעם אחת ותתפדח זה ימנע הרבה בעיות ?

וטוב -  העולם גדול יש הרבה אפשרויות תנסה להבחין  מה זה אצלך בהצלחה!!!

נותן לך חיבוק { בלי בעיות של שמירה וכו' }

ותדע שזה הרווח שלך לא להיות באילת { יאכסה ברררררררר }

סוף },

ולא הבנתי לפעמים אתה בן ולפעמים בת! מה קורה? מישו מוכן לענות?

אני הייתי הולכת להורים (לא שזה היה קורה במשפ' שלי) ואומרת להם: אפשר להבין למה?

גמאני שמתי לב לזה

גמאני לא הבנתי מה קורה פה עד ששאלתי את: "השם של כולם"..

אז ככה:

זה ניק שכל אחד או אחת יכולים להיכנס ולכתוב.

הסיסמא שלו הוא 12345678 הבנתן??

חח מדליק האא?

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....