התקשרה אלי לפני מספר ימים חברה עצובה. "עוד פעם הטיפול לא הצליח" היא אמרה בכאב. "די, כבר אין לי כוח, אני רוצה ילד! אין לי כוח לאכזבות נוספות, קשה לי כל כך."  היא נאנחה עמוקות. "ואין לי כוח לכך שאף אחד לא מבין אותי" ואז היא התחילה לבכות ולספר.

"התקשרתי לאמא שלי היום, רציתי לספר לה ששוב הטיפול לא הצליח ושוב מתחילים מהתחלה, רציתי לקבל ממנה קצת חום, אהבה ועידוד אימהי. אך אמא שלי אמרה לי  במהירות ובטבעיות "זה בגלל שאת בלחץ. תורידי לחץ ויהיה בסדר", הייתי בשוק, המשפט שלה שבר אותי.

מה כבר ביקשתי הבנה? עידוד? מילה טובה?!

ומה קיבלתי? תחושת אשמה. אני לא נכנסת להריון בעצם- בגללי. בגלל הלחץ שלי".

נדמה, כי ברור לכולנו, כי לא לכך התכוונה האם. משפטים אלו ואחרים באים מתוך רצון כנה לסייע, אך נראה כי לרוב משפטים אלו, מפספסים את מטרתם והם רק מחלישים ומרחיקים. מדוע?

כשאדם נמצא במקום בו הלב שלו שבור, פגוע או כואב (ולא משנה אם זה בגלל קשיי רווקות, זוגיות, חינוך או כל דבר אחר)- הוא זקוק לתגובה שבאה גם כן מאותו מקום, מהלב. כשאדם מדבר מהלב ומקבל תגובה מתוך השכל- רבים הסיכויים שהתגובה לא תתאים  למצב. אמירה מתוך הלב דורשת תגובה מתוך לב בחזרה[1].

אמנם לעיתים נדמה לנו כי דווקא העצה המעשית היא זו שתוכל להועיל לחברנו, ואפילו במהירות רבה יותר. אך מתוך המציאות אנו רואים כי פעמים רבות העצה השכלית הזו היא בעצם דרך קצרה שהיא ארוכה מאוד.

אי אפשר לדלג על השלב של ההשתתפות הרגשית. אי אפשר לפסוח על כך שזה באמת כואב או מאכזב.  ועוד יותר מכך דווקא מתוך כך שיוצרים השתתפות עם הכאב של הזולת, אנו מאפשרים לו לאחר מכן לשמוע גם את עצמתו השכלית יותר.  

עצות שכלית ומעשיות הן חשובות מאוד ויכולות לתרום, אך אי אפשר לדלג על השלבים. נעניק הבנה, השתתפות, רגישות ומתוך כך נוכל לפתוח את הלב לשמוע גם דברים מעשיים יותר.

ועוד יותר מכך, יש אנשים שרק ההבנה הזו, התמיכה, המילה הטובה, כבר נותנת להם את הכוחות להתמודד טוב יותר. הם באמת לא צריכים את העצה, הם יודעים זאת כבר לבד, אלא שהם צריכים את התחושה שהם לא לבד.

כולנו יכולים  להבחין על עצמנו כי כשמבינים אותנו, אנו מרגישים מלאים יותר, שמחים יותר.  הבנה נותנת תחושה של "ביחד". אינני לבד וזה כבר נותן הרבה כוח.

ולהפך, כשאדם מדבר על הכאב, האכזבה והפגיעה שלו ונותנים לו עצה במקום הבנה, זה יכול לחזק את תחושת הבדידות.  "לא רק שקשה לי, גם לא מבינים אותי, גם נותנים לי תחושה שאני בעצם לא בסדר". וזו תחושה קשה. תחושת הבדידות שלעיתים מתלווה אליה גם תחושת אשמה היא קשה מנשוא.

עם זאת, וודאי שיש לכולנו במה להשתפר ולהתחזק. באמונה, בשמחה, בביטחון, בנחת- אך לא תמיד אנו פנויים לשמוע זאת. כשקשה לנו או כואב, איננו פנויים לשמוע באותו רגע עצות מעשיות, לכך נתפנה בעז"ה אחר כך. כשנתחזק מעט. כשנרגיש שאיננו לבד, שאכפת מאיתנו באמת.

אז נכון שלעיתים זה קשה, קשה להרגיש את הכאב של הזולת ולהשתתף עימו, קשה להתאפק מלתת את העצה- אך זוהי המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק לזולתנו. להתאפק לרגע ורק להיות איתו. לתת לו כוח של שותפות. וזהו כוח עצום. כוח ריפוי גדול של אהבה וחיבור.

דווקא מתוך החיבור, ההשתתפות, החום וההבנה נוכל בעז"ה לסייע האחד לשני ולהעניק כוחות של התמודדות, צמיחה ושמחה.

"איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר- חזק".

(הועתק מחברים מקשיבים)

ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭

מה הסיבות שלכם בחיים?

הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות

יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת 

יש למישהו דרך לעזור לי?

בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)

אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד

או סרטים אחרים