והוא כל כך רחוק, ו- |מכווץ עיניים| - איך מגיעים לשם בכלל?

למצב שהייתי בו, או למצב הזה שבו כ"כ הרבה אנשים נמצאים, ומה- רק אני לא מקושרת?

רק פה אצלי נדפקה הקליטה?

בשביל הקליטה- מה לעשות, צריך את האנטנה..

ולפעמים, רואים שם אנטנה, על הגבעה ליד, על הביניין ליד, אבל הקרינה שהיא שולחת ר-ח-ו-ק-ה מידי!

זה לא מגיע עד אלי!!

האופציות שיש לי? יש שתיים. רוצה לשמוע?..

אוקי- אז הראשונה--- אני יכולה להגיש בקשה לרשות המקומית- לבקש היתר בנייה ל"מתקן גישה אלחוטי", ו- לפנות למשרד הממשלתי להגנת הסביבה, ולבקש היתר הנדסי- שקשור למגבלות קרינה, (אני יכולה להמשיך, אבל וותרו על זה..)

אופציה שנייה? להתקרב בעצמי אל האנטנה.

נכון, אין כוח כמעט, והגוף עייף כ"כ. והנשמה עייפה.

אבל אנחנו יכולים.

איך את יודעת שאנחנו יכולים, אתם שואלים, א-י-ך את יודעת?!

אני יודעת.

איך?

כי אחרת לא היו שמים את האנטנה רחוק.

אם היו חושבים שאנחנו לא מסוגלים, היו שמים אותו ממש מילימטר ליד הפרצוף שלנו..

אבל לא שמו אותו מילימטר ממנו, נכון?

הצעדים האלה לאנטנה- הם התפילות שלנו.

שגם כשהם לא ממש צעדים- אפילו כשהם רק צליעות לעבר האנטנה- הם מקדמים אותך.

אתה יכול לרוץ לאנטנה. אתה יכול לצעוד אליה. יכול אפילו לצלוע אליה.

בסוף? אתה תגיע.

מילה שלי!!

אז פסיעה, צעד, צעד צולע גם, שכואב כ"כ!!!

ובסוף אתה שם.

ויש לי קליטה.

אחחח, איזה כיף.

התענוג שבא אחרי מאמץ.

הסיפוק!!

ואם צריך, קחו איתכם גם אמצעים, אולי מצפן שיכוון אתכם, אולי מורה דרך- חבר טוב.

זה אף פעם לא יזיק, לא ככה?

מי שקורא הכל- צל"ש!!

שמע ישראל, למה לא תקעתי קצת סמיילים או משו? אמאלה..|רועד|

התחברתי ממש.. תודה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....