וממשיכים לצנוח באיטיות למטה למטה...

בלי להחזיק בכלום, כי הידיים כבר שרוטות מטיפוסים שכשלו..

געגועים למי שהייתי, וכעס-

על מה שמתחולל בי כיום..

אלוהים אוהב אותך אחותי.

כן, גם לי קשה להגיד את זה לעצמי (יותר קל לדבר על אחרים, נכון?) אבל איפשהו- אני מחזיקה ממנו שזה כן נכון..

לא יודעת, תחושה פנימית קטנטנה כזאת- שלפעמים אני רק מנסה לחנוק..

אבל הוא אוהב אותך

ויודעת מה? הוא לא בן אדם- ששופט אותך לפי איך שאת נראית/נשמעת וכו'.

הוא לא..

והוא לא מסתכל עלייך במבט המאוכזב הזה, או במבט הכואב הזה של "מה נהיה ממני"- שאת לא מפסיקה לנעוץ בעצמך.

ורק שתדעי- נגמר לך...מה? הכוחות?

אבל כתבת פה.

כי-

עמוק בפנים?

הניצוץ עדיין שם.

(אני מסטולה, קחי הכל באהבה והבנה)

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....