זה קשה.

זה קשה שסבא עוד כ"כ צעיר וכבר חטף אירוע מוחי.

זה קשה להיות הנכדה הכי גדולה שסופגת הכל-

גם זוכרת את סבא לפני, וגם מכירה אותו היום.

כל הלחץ של סבתא- נופל על אמא, ואז אמא מפילה עלי.

סבא מבין את המצב. והוא כל פעם שהוא רואה אותי- הוא בוכה. כל פעם מסיבה שונה.

או שזה כיאני היחידה מבין הנכדים שמבינה ת'סיטואציה.

או כי הוא מפחד שהוא לא יהיה בחתונה שלי/יראה ת'נינים/יהיה בברית של הבן שלי/ וכו'...

או כי הוא מתבייש ממני, כיה וא תמיד עזר לי והרים אותי, ופתאום אני עוזרת להריםאותו.

ו.. כן.זה קשה. וא"א להתמודד. מחכים שהזמן יעשה את שלו, והקב"ה יכוון את הזמן.

כולנו מתפללים סבא יהיה בחתונה של כל הנכדים שלו, ויזכה לראות נינים ובני נינים ויזכה לראות את המשיח ואת ביהמ"ק השלישי.

ובוכים.

לא מפסיקים לבכות.

הקטע הכי עצוב:

אחותי נולדה לפני שלוש וחצי שנים. שבוע אחרי שהיא נולדה- סבא חטף ת'אירוע. אחוית מכירה את סבא שלנו רק בכיסא גלגלים, והוא לא עושה שירותים כמו כולם, וסבתא ואבא מרימים אותו, משכיבים אותו לישון, מקלחים אותו...[טוב, זה רק סבתא.] היא לא מכירה אותו בתור הסבא שמשחק כדורגל בדשא, שעושה קניות עם הנכדים, שצוחק, שמדבר.

ואז היא ראתה תמונה שלו, משנה וחצי לפני האירוע. בתמונה רואים את סבא שוכב על גדר אבן נמוכה.

אז אחותי שאלה אותי מי זה, כי היום סבא שלי [סליחה על התיאור...] בלי חצי גולגולת, מלא צלקות בראש, שמן.. אז הוא היה עם ראש נורמלי, רזה יחסית..

אמרתי לה שזה סבא, אז היא שאלה אותי: "מה? סבתא הרימה את סבא מהכיסא על גלגלים שלו ושמה אותו על הגדר? למה לסבא מותר לשכב על הגדר ולי אסור כי זה מסוכן? אני יותר גדולה מסבא! אני יכולה ללכת!!!"

אאאאוווווףףף

זה לא הוגןן!!!!

חח חפרתיי...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....