חשוב לדבר עברית, קטעים שלמים משפת היום יום כבר הופכים להיות לועזיים, אם כולם היו צוחקים ככה בזמנו של בן יהודה עוד היינו עלולים לדבר עד היום אידיש, צרפתית, אנגלית ושאר שפות העמים.

ואני אתן המלצות בלי ספוילרים...ומן הסתם הרוב יעשו כמוני... (או שכן ואז ההמלצה תתוקן על ידי ...)

ולמה זה מצחיק? כי שפת האינרנט היא שפה בינלאומית כשמן הסתם בכל מדינה מתאימים ספונטנית את המילים הבינלאומיות הבעייותיות לבסיס הלשוני של כל מדינה. לדוגמה אנחנו מתאימים את המילה ספוילר- ברבים ללשון הרבים המקובלת: ספוילרים.

לכן להתעקש על 'בלוגאי' במקום בלוגר נראה לי מגוחך. מה גם שבלוג זה מילה שאין לה כל קשר לעברית. רשתונאי זה עוד יותר מגוחך וקלקלן... נו באמת! המילים הללו נועדו רק כדי לספק פרנסה ליושבים במגדל השן של האקדמיה לעברית. אין להן שום סיכוי להפוך אי פעם למילים מדוברות ולכן זה מצחיק. שפה צריכה  לשמש את העם ולא להפך!!

חידושי לשון חסרי כל טעם,

שכל קשר בינם לבין העברית הוא בדיוק כמו המילים שהם ניסו לתרגם...

זה לא שאין מילים טובות לביטויי לעז.

אבל הבדיחות הלא מצחיקות של האקדמיה מזמן לא קשורות לשום דבר.

את הנאת הקורא/צופה מהגילוי בעצמו בעת הקריאה/צפיה.

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.