קדוש
לאחשבתי על סיום אחר לחייך. לא יכול היה להיות סיום אחר. היית קדוש, טהור. וככה גם הלכת ממני. שמעתי את היריות, את הצווחות וידעתי שאתה שם, עימם. עולה אל אותו אחד שכל כך אהבת, חיבבת והערצת. עכשיו תהיה קרוב אליו, לנצח. ידעתי גם איפה אחזת, היכן האצבע שלך היתה מונחת ובאיזו סוגיה. מסכת ברכות. אהבת אותה כל כך, יותר מכל דבר אחר. חזיתי בדמך, אוזל מגופך, נשפך, מרטיב את המילים השחורות, את האותיות. עימיך היו כבויות. לא הספקת לומר שמע ישראל, לייחד את שמו, לקדש. ואולי לא היית צריך, כי כל איוושה מנשימתך סיפרה עליו, ייחדה אותו.
כל כך הרבה כאב ומוות. כל כך הרבה שכול. האדמה סופגת עוד ועוד, הטובים, הנבחרים ואתה ביניהם, אולי המובחר בניהם. אתה זוכר את השבתות? הלילות? היה שקט וחשוך, כל אחד שכב במיטתו. שוחחנו, סיפרנו וככל שחלף הזמן הבנתי עד כמה את נשגב מאיתנו.
אתה זוכר את השבת ש"אש הקודש"?, לא רצית שאשמור לבד אז יצאת עימי, קופא בקור הכלבים, נאבק ברוח שסערה בזעף. התחלת לשנן מהזיכרון את מסכת ברכות ואני רק הקשבתי לך כי לא רציתי להרוס את הרגע. השמים, שחורים כפחם, מיליוני הכוכבים והקול, הקול שמספר לי את דרכי הבורא. הם שונים מאיתנו, אמרת לי פעם, חיים בתוך הררי אספלט, לחוצים עד אבדן. לעולם הם לא יחושו בתחושתינו, לא יבינו אותנו. לו רק היו מיעים לכאן לרגע, לגבעה המבודדת הזאת, לשבת הקדושה. לו רק היו שרים לכה דודי ופניהם אל ההרים עטויי ההוד, שוכחים מהחול, מהדורסנות היומיומית. אולי הכל היה נראה אצלם אחרת. הלבד הזה עשה אותך למי שאתה, הלבד יצר אותך, אבל בסוף מתת כמו כולם. היו לך שאלות על תכלית, על מטרה, היו לך נפילות, מאבקים, אבל בסוף ניצחת, כי היית עשוי מחומר כזה, של גיבורים.
אני זוכר לילה אחת שנכנסת לחדר שלנו, היה שתיים בלילה והתאמצת מאוד שלא להרעיש, הייתי ער ואמרתי לך שזה בסדר ובכלל לא אכפת לי להתעורר כשאני יודע שלמדת עד עכשיו. "לא למדתי", ענית לי. כה היית, ישר, כנה. "פגשתי אדם", התיישבתי על המיטה שלך בחשיכה והתחלת לספר לי עליו, הוא מסתובב ברחובות ירושלים, מיקרופון קטןמלוכסן על שפתיו ורמקול תלוי על חגורתו, יש לו זקן קטנטן וגור כלבים קשור לו ברצועה אל היד, סיפרת לי, איך שלפי העניים הרחומות של הכלב שלו ידעת שהוא בן אדם מיוחד ואיך שהוא הפסיק משירתו והתחיל לדבר אליך, סתם כך פתאום.
למדת ממנו הרבה, על החיים, על מה שמעבר הם. אנשים רצים אחרי ההבל, שוקעים בתענוגות, מאבדים את התכלית. ולפעמים אדם שנראה כמשוגע, הוא הנורמאלי. "להתבייש"?שאל אותך האיש ההוא בתמיהה עצומה, "להתבייש מהם"? הוא מתבייש רק מאחד, מאותו אחד שלו ייתן את הדין והחשבון. השאר זה כלום, אבק פורח. הוא היה לך למורה, למדריך ואתה היית תלמיד מצויין. העוז, חוסר היכולת להכנע לשקר ולשתוק היו לך לטבע שני, לכן כשגירשו יהודים בכית בדמעות שליש והרטבת את הכרית עד שכשטפחתי עליה היא הזילה מים. לכן, כשמתו יהודים, אמרת לעילוי נשמתם תהילים ולא הרפית עד שנפשיך הסוערת חדלה מלזעוף, לכן, היית מיוחד, שונה מכל אלו שהתכנסו בתוך בתיהם, אוטמים אוזן ולב.
התילות שלך, המידות נטובות שבידי עמל השגת אותם, הלב הנשגב והזך. כולם הלכו להם עכשיו, התפוררו במרחבי היקום. פעם חזרת מהסופר, קנית שוקולד וסיפרת לי על שתי בנות, בנות סמינר על פי לבושן שהפילו קוטג' על הרצפה, חצי ממנו נשפך והן אספו אותו אל הגלתן, לשלם עליו שחס וחלילה לא יהיה גזל. נפעמת, התלהבת. כה יהודי צריך לנהוד, זה מה שמייחד אותנו מהם, מהשורצים על טוב הארץ ומשמניה ויורקים לבארו של יי שכל כך אהבת. כל כך אהבת וכל כך רצית להיות קרוב אליו, והוא שמע אותך. הוא שלך אותו, עפ נשק, עם רצון לאבד, דוקא בראש חודש אדר, החודש שלך. ואתה יודע, אני חושב שהוא עדיין נותר החודש שלך, כי ברגע זה אתה קדוש, קדוש. לא היית בן אלמוות, הצרורות פגעו בך, הפילו אותך לארץ. ניסית לאחוז, להתרומם עם היד, לסגור את הגמרא שנצבע מאדום.
אבל היא נותרה פתוחה, בוכה.
(מתוך הספר "שלבים" של יוסף כהן.)