בארץ יפה, בין יישובים וכפרים, עומדת לה עיר מוקפת הרים.
ומי גר בעיר?
ברובע היהודי, בסמוך אל הכותל, מתגוררת חרדיה ומחלקת אוכל.
שומרת מסורת ושוטפת סירים, מחכה תמיד לבוא הנכדים.
במריה מגדלנה, כנסיית הבצלים, הנזירה נטשה מהלכת בצללים.
לצווארה שרשרת ועליה צלב, והיא מתפללת לבן ולאב.
בשוק הערבי בין הרבה דוכנים יושב לו עבדאללה ומוכר תבלינים.
בבית נשותיו מכוסות ברעלה, והן מגדלות לו את כל החמולה.
בבית וגן משפחה לתפארה – הבנים בישל"צ, הבנות ב"אור תורה".
בכל בוקר אבא הולך לעבודה, ואמה בבית (לא מזמן היא ילדה.)
בבניין הכנסת ישבה ממשלה, אך לפני שבוע לקחה את התיקים ונסעה. איש לא יודע לאן ומדוע.
(לפי השמועה הם עברו לתל-אביב, ככה סתם, כי זה מקום די חביב.)
כתבו דיירי העיר שלט, תקעו מסמר מעל הדלת, וקבעו שלט בקיר:
בירה להשכיר.
והנה בדרכים, בשבילים, בכבישים, אל העיר מגיעים דיירים חדשים.
ראשון בא שניר, תל אביבי צעיר – קוצים על הראש ועגיל בגבה, אל משכן הכנסת ממהר הוא ובא.
באים מכל העיר השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים.
-הנאה טחנת הקמח בעיניך?
-נאה.
-הנאה הכותל בעיניך?
-נאה.
-הנאה מוזיאון ישראל בעיניך?
-נאה.
-אם כן, שב אתנו, שניר!
-לא, לא אשב.
-למה?
-התושבים אינם טובים בעיני. איך אשב אני, תל אביבי נאור, ליד חרדיה לבושה בשחור? מה, מסורת? איזה קשקוש! מה זה השוני בדיבור, בלבוש? ובכלל, את שטיפת הכלים כדאי להניח, הרי למחוזותינו כבר הגיע מדיח!
נעלבה החרדיה, ושניר הלך לו.
הלך שניר, בא יצחק מ"יד לאחים".
חיש קל בא אל הכנסת, קורא את השלט, פותח הדלת, עומד ומסתכל בדירה, בכתלים, בתקרה.
באים מכל העיר השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים:
-הנאה טחנת הקמח בעיניך?
-נאה.
-הנאה הכותל בעיניך?
-נאה.
-הנאה מוזיאון ישראל בעיניך?
-נאה.
-אם כן, שב אתנו!
-לא, לא אשב.
-למה?
-התושבים אינם טובים בעיני. איך אשב אני, הלוחם במסיון, בעיר מלאה כנסיות כרימון? אסע מפה למרחקים, להציל משמד את ילדי ישראל הרכים.
נעלבה נטשה, ויצחק הלך.
הלך יצחק – באה מוריה, לבושה בכתום.
קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים מכל העיר השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
-הנאה טחנת הקמח בעינייך?
-נאה.
-הנאה הכותל בעינייך?
-נאה.
-הנאה מוזיאון ישראל בעינייך?
-נאה.
-אם כן, שבי אתנו!
-לא, לא אשב.
-למה?
-התושבים אינם טובים בעיני. איך אשב אני, מגורשת מנצרים, בכפיפה אחת עם ערבי טובח יהודים?! הר הבית ליהודים, מכה לערבים! אולי הערבי הזה חביב, אך שילך לארצותיו הפזורות סביב!
נעלב עבדאללה ומוריה הלכה.
הלכה מוריה, בא אבו-סעד.
בא אל הכנסת, קורא את השלט, פותח הדלת, עומד ומסתכל בעיניו הקטנות בכתלים, בתקרה, בחלונות. באים מכל העיר השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים:
-הנאה טחנת הקמח בעיניך?
-נאה.
-הנאה הכותל בעיניך?
-נחמד כשיש אחד בנמצא, אך זה לא משתווה למסגד אל-אקצה!
-הנאה מוזיאון ישראל בעיניך?
-נאה.
-אם כן, שב אתנו!
-לא, לא אשב. התושבים אינם טובים בעיני. איך אשב אני, ערבי הגון מיש"ע, ליד משפחה ציונית? אח, איזה פשע! אטבח אל יהוד! יהודי רע הוא יהודי חי! אני אלך מפה – ודי. לא נאה לי ולא יאה לי.
-לך לך, שאהיד! גם לנו לא נאה ולא יאה! – קראו התושבים פה אחד, ורק עבדאללה שתק בצד.
הלך אבו-סעד, בא אדם מזוקן, רכוב בהדר על חמור לבן. רוכב היישר אל משכן הכנסת, עולה במדרגות, קורא את השלט, מחנה החמור ופותח הדלת.
באים מכל העיר השכנים, מביטים בזר בפנים נדהמים:
-מה, אתה המשיח? – שואלים ביראה,
-לא. – עונה הזקן, -אנו ידידים ותיקים. נפגשים תמיד בבריתות, בחגים. אני אני אליהו, הנביא המזהיר, אינני משיח, אני רק המזכיר!
נבוכים השכנים, אך מתעשתים מיד וקוראים כולם כאיש אחד:
-הנאה בעיניך הטחנה?
-נאה? היא כל כך עלובה וישנה!
-הנאה הכותל בעיניך?
-נו, באמת! חורבה של ממש! יש לבנות במהירות בית חדש!
-הנאה, בעיניך, מוזיאון ישראל?
-רחמנא ליצלן! הוא פתוח בשבת! בכל שבע השבת מחלל, ועל זה גומרים אתם את ההלל?
-ובכן, לא תשב אתנו? – שואלים בצער ופניהם נפולות.
-אשב ואשב, בחפץ לב! כי התושבים טובים בעיני! החרדיה צדיקה, מקיימת צדקה, הילדות מבית וגן לובשות חצאיות, והבן זה-עתה הגיע למצוות. נטשה תתגייר או תחזור לרוסיה, ואמא של עבדאללה היא בכלל יהודיה. יותר לא יקרה מה שקרה היום. ירושלים תהיה לעיר של שלום. המשיח יקבץ כל נדחי ישראל, יבנה המקדש – ובא לציון גואל.
וכך בארץ יפה, בין יישובים וכפרים, עומדת לה עיר מוקפת הרים. ובעיר גרים, תחת הדגל, תושבים צדיקים ועולי רגל.
***אם מישהו הגיע עד כאן ולא זיהה - מבוסס על "דירה להשכיר" של לאה גולדברג...
!
