אל תשאלו אותי מה אני כותב בכלל קטע הערב,אח..

אני בקושי רואה את המסך בגלל דמעות.

אתמול אחרי סעודת ערב שבת, פתאום, אני מבטיח,
פתאום ממש עלה בי הרצון לשיר שיר נשמה -


"יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך,
תבוא לפניך אנקת אסיר כגדל זרועך הותר בני תמותה,
והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדני".


בשבת?! שיר כזה...?! לא מתאים. לא בדיוק הבנתי למה.
עכשיו, אחרי הכותרת "חמישה בני משפחה נרצחו בערב שבת",
אני קצת..

 

 

 

"אח"כ שיספו את גרונו של הילד בן 11 שישב וקרא ספר במיטתו",

....


5 יהודים נרצחו. לא במאה התשיעית, אלא ממש לפני יממה.
הורים, ילד בן 11, פעוט בן שלוש ו - תינוקות.
זה לא איזה...
אלא נ-ר-צ-ח-ו. הדם עדיין מבעבע, חם, רותח.
רק צמרמורת שעולה מתוך הדמעות.
אין שום מילה להוסיף.


 

 

אבל בכל זאת אני חייב ללחוש משהו קטן.
אותם הדמעות - הכ"כ יקרות על נשמות כ"כ קדושות,
אנחנו חייבים להוסיף בהם, לדעת מה יש בהם.


תרשו לי רגע משהו לכאורה לא קשור.
אבל רק לכאורה.

עוד לא עברתי קורס טייס וגם את האמת שלא בקרוב, אבל הנה כמה דברים על המושג ששמו 'טיסה'.
טיסה רגילה = טיסה שבה הטייס רואה את השטח בו הוא טס, והוא מכוון את עצמו ע"פ הראייה.
אבל מה קורה כאשר יש חושך? כאשר יש ערפל? הרי הוא לא יכול לראות לאן הוא טס.
הוא יראה אורות של בתים ויחשוב שאלו הכוכבים. בו ברגע, הוא ירצה להרים גובה, אבל בום. הוא יתרסק באדמה.
לכן, ישנה מערכת במטוס שנקראת 'טיסת מכשירים'. מה הפירוש? אז ככה, זו מערכת שבה הטייס צריך שלא להסתמך על הראייה שלו, אלא - על מיכשור המטוס בלבד. וככה הוא מנווט את עצמו ע"פ המכשירים.
 
אחת הבעיות הגדולות בטיסה שכזו היא שלפעמים, האדם בטוח שהוא רואה את מה שהוא חושב, אבל המכשיר מראה לו אחרת. הטייס רואה שלמטה ממנו זה שמיים, אבל המכשיר מראה שזה ים. לא! אבל הוא בטוח שזה שמיים. הנה, זה בצבע השמיים. ככה לא נראה ים. אין, זה חייב להיות שמיים! אבל לא! המכשיר מראה אחרת. תראי לעצמך שאת נכנסת לסיטואציה כזו. וואו. מה את היית עושה. את בטוחה שאת צודקת, אבל מצד שני - מה?! המכשירים יטעו?! אבל רגע, אני אטעה?! מה אני חסרת שכל?! ככה נראים בדיוק השמיים! אבל המכשירים מראים אחרת. ואז עולה המחשבה - רגע? מי אמר שהמכשירים לא טועים?! אולי לא תכנתו אותם טוב?! ובל נשכח, שמדובר פה במצב כזה: או שהוא מתרסק, או שהוא חי. אחד מהשניים, בלי שום אפשרות אחרת. לכן, הטייסים עוברים כל מיני דברים שבהם מלמדים אותם - לסמוך על המכשירים. נקודה. בלי שום ספק. בלי שום 'אולי'. ככה לעשות.
 
 
אנחנו - אני, את, הוא והיא - טייסים. במקום שנקרא 'החיים'. "על אמת" כמו שאומרים.
רוב הפעמים קורה שאנחנו מסתכלים ורואים לאן אנחנו טסים. אנחנו, ממש, במו ידינו מכוונים את המטוס של החיים. הנה: כאן יש קושי - נעבור אותו מימין. לפעמים גם אנחנו מחליטים לעשות 'לופ' בחיים, כי שם לא טוב להיות. שם יש הרבה רוע. לפעמים אנחנו מחליטים לנחות קצת בשביל למלא דלק, הרי צריך לנוח לפעמים שיהיה כוח. אוו, זה מובן. לפעמים קצת כואב ומידי פעם גם הרבה מאוד כואב, אבל מובן. הגיוני לגמרי. כאן לשבור ימינה, כאן שמאלה ועוברים. ממשיכים את החיים. אבל --- לפעמים קורה שהכל חושך. שלא רואים את האור שתמיד אמרו לנו שהוא נמצא בקצה המנהרה. אין! רואים אפור. החיים לא טובים. זה לא הגיוני. איך זה קורה?! משהו כאן לא נורמלי. לפעמים אנחנו מצליחים להגיע עד למקום שבו כבר אין תקוה. די! מי שזה אתה שנמצא שם למעלה, לא אכפת לנו מי אתה, אבל שחרר אותנו. די! באמת! כמה אפשר לסבול. כמה?! עוד תביא לנו מכות?! תגיד אתה שם למעלה, משעמם לך?! מה נראה לך שאנחנו?! שקי חבטה?! ועוד אח"כ תגיד שאנחנו העם הנבחר. די! תשחרר אותנו. תפסיק. אנחנו לא מסוגלים. חושך. ערפל. לא רואים כלום. מספיק עם הכאב!
 
שם, דוקא שם הגיע הזמן שנדליק את 'טיסת המכשירים' של החיים שלנו. אבל עד הסוף. באמת. בלי שום פקפוק. כי אנחנו יודעים ובטוחים שהמכשיר הזה לפני שעולה על המטוס עובר מאות בדיקות שבטוח מאה אחוז שהוא תקין. אין מצב שהוא מקולקל. זה לא בן אדם שיכול לשנות החלטות, זה מכשיר, שעובד ע"פ פקודות 'יבשות'. לכן, הוא צודק. המכשיר. הולכים אחריו. קשה להאמין שהמכשיר צודק. זה מאוד קשה. איך יכול להיות?! מה?! הרי השמיים למעלה! למה הוא מראה אותם למטה?! הרי שם זה הדרך למקום הישר, למקום הצדק, לאן הוא לוקח אותנו?! בדיוק כמו במטוס, בשביל שלא נתרסק, צריך להאמין במכשיר. כי זו התקוה היחידה שלנו שלא נתרסק. אחרת, אנחנו קבורים באדמה. ומשם, מאוד קשה לצאת, אם בכלל. וזה לא שזה 'לוקש' המכשיר הזה, זה אמת. לגמרי. הגיוני גם. מאוד. אלא, שהמחשבות שלנו לפעמים צפות ורוצות לצוף מעל פני המים. שם, בדיוק במקום הזה, צריך להרים ידיים ולומר: לא יודע. אמנם אני רואה ההפך, אבל...לא. אני טועה. יש חושך. ובחושך - סומכים על המכשירים בעיניים עצומות. כי זו הדרך היחידה להנצל. בחיים שלנו, לפעמים אנחנו חייבים לעבור ל'טיסת מכשירים'. לא הכל אנחנו מבינים. אנחנו מוגבלים, זו עובדה. התשובה 'לא יודעת' - לפעמים זו היא התשובה הנכונה. רק משום שמאחוריה, עומד מי שמתכנן את המערכת. ועליו את סומכת. אז את יודעת בהחלט. לא מבינה כל דבר בדיוק כמו שהטייס לא מבין איך המכשיר מראה שהשמיים זה למטה, הרי זה למעלה! אבל כן. כמו שהטייס יודע שהוא חייב להאמין למכשיר, כך גם אנחנו, חייבים להאמין. אצלינו, זה עוד הרבה יותר עוצמתי. כי זה לא להאמין למכשיר שיש סיכוי אחד למליון או לא יודע כמה שהוא טועה, אלא - זה להאמין לבורא העולם. רגע, שוב, 'בורא העולם'. שגם עכשיו, הוא רואה אותנו. שבכל שנייה, הוא איתנו. הוא שומר עליו. הוא אוהב אותנו. לעצום את העיניים ולומר 'אבאל'ה, תקשיב לי רגע. אני באמת לא מבינה מה עשית כאן. בראייה שלי - זה אפילו נראה עוול מה שעשית. אי צדק! אבל... אני סומכת עליך בעיניים עצומות. מאמינה בך שאתה רק מטיב לנו וזה לטובתינו. מאמינה לעולם' - זה, הרבה יותר עוצמתי מהמכשיר שם במטוס. זה במאת האחוזים בלי שום פקפוק, אמיתי. רק לנו נשאר העבודה הזו, לזכור תמיד, כל הזמן שיהיה נגד עינינו: גם אם נראה הכל לא צודק, לא אמיתי, לא נכון - אנחנו מאמינים. עוצמים את העיינים ואומרים: 'אבאל'ה, אנחנו איתך. לעולמים'.
 

==

 

כן - לבכות, מותר, גם אם 'הכל לטובה'.
לבכות, מתוך אמונה. אי אי כמה שזה פנימי. דמעות שאמורות להיות מרות, מגיעות ונותנות הרגשה של אחרת, של נשמה של חיבור, בתוך הלב. במיוחד שהנשמות שנקטפו היו קדושות, אז - אנחנו באמת, בוכים רק על עצמינו. הוא עכשיו כבר נהנה ונולד לעולם האמת. אז כן, נבכה, נוציא דמעות. אבל יודע מה נעשה איתם? במקום סתם לתת להם להמשיך מהלחי שלנו לריצפה - נתכופף קצת, נרכין את הראש קדימה לכיוון מטה, נראה הכנעה לאבאל'ה שם למעלה, ונתן לדמעות לנוח, על ליבנו. על מקור הרגש, בשיא האמונה. דווקא משם, מהדמעות - שמוציאות אל החוץ מה שקשה להוציא מתוך הפנים, משם, נוציא אמונה, משם, ננשום התבטלות, משם, נקח את עצמינו בידיים שהקב"ה יודע בדיוק מה הוא עושה, משם, נקבל התחברות לבורא העולם, לנשמות הקדושות, משם נחייה - אמונה, שמחברת הכי בעולם, לנשמה.


הדמעות - מוציאות מבפנים, מה שהלב מתקשה לתפוס באמת.
וכשהן מלאות אמונה הדמעות האלה, הן גם מבינות, מאוד.

 

 

 


יעיז מי שיגיד לנו לחנוק את הדמעות.
אנחנו נבכה, כי משם אנחנו יונקים, חיים של אמונה.

 

 

 

אודי, רות, יואב, אלעד, הדס,

ה' יקום דמם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסכימה עם כל מילה יישר כח!!!ענבל
ממש מדהים ומחזק..רבקה...

אבל- מה אם להיות בשמחה תמיד?

שאלה שמציקה לי עכשיו ממש...

אני חושבתענבל

שצריך להיות בשמחה אבל מותר לבכות כשקורה משהו נורא.  כשבוכים מתוך כעס על הקב"ה זה באמת לא טוב אבל כשאתה בוכה מרוב צער על מישהו שהלך ממך לא נראה לי שיש בעיה זה רגש טבעי פשוט צריך לדעת להשתמש בו

יש עצב ויש צער.לולה=]

בס"ד

ממש בקצרה-

צער זהו דבר זמני, פחות משפיע על החייים. עצב זה דבר שנמשך לאורך זמן, משפיע עלך התנהלות האדם ומשבש אותה, וכו'.. (כמובן שיש פעמים שאדם מצטער בעוצמה חזקה מאוד ואז זה משפיע לו על המשך החיים..)

אסור להיות עצובים, אבל מותר להצטער ואפילו זה חובה כשצריך.

 

זה ממש מש בקצרה אם יהיה לי יותר זמן וכוח אני אפרט עוד.

 

בשורות טובות.

לולה>>שפרינצה

מי אמר שאסור להיות עצובים?

 

 

מבולבל

 

 

 

 

אשמח למקור.

שכוייח תודה =]אנונימי (פותח)

לדעתי-

עצב-כעס כלפי ה' שעשה לנו משהו.

צער-עצב על ריחוק שלנו הקב"ה. / אי מציאה של הקב"ה.

 

זה לא שאסור להיות עצובים, זה תלוי מה מקור העצב.

יש אפילו מצווה להיות שעה אחת ביום בצער, על המציאות הלא מתוקנת כתוצאה מריחוק שלנו מה'.

אבל גם הצער הזה צריך להיות רק שעה [לא באמת רק 60 דקות, כל אחד כמה שניראה לו אבל העיקר-] שזה לא ילווה אותך, כמו שלולה אמרה, במשך כל החיים וימנע ממך להמשיך ולהתקדם.

 

מקור, אממ, כמעט כל רב יגיד לך את זה.

אם את רוצה לחפש לדעתי רבי נחמן מדבר על זה המון.

 

מקווה שהובנתי.

עוד נקודה על הצער והעצב-סוסת פרא

איך אפשר לדעת מתי אני עצוב (ח"ו) ומתי מצטער?

עצב זה רגש שמשתלט עליך ואתה לא מצליח לעשות דברים אחרים, הוא קובע לך את החיים ועל פיו אתה מתנהל, לעומת זאת, צער הוא רגש שאתה יכול לעשות דברים אחרים, הוא לא משבש את החיים.

הרבה פעמים טועים לחשוב שעצב  זה יותר עמוק מצער, אבל לאמיתו של דבר אלה שני דברים שונים ולפעמים צער יכול להיות יותר כואב מעצב.

בשורות טובות

הקפצה! חשוב מאדtompak

 

וואו....עכבר הכפר

זה פשוט מדהיייייים... אין מילים. באמת.

קטע מדהים.מתוק מדבשאחרונה

בסיעתא דשמייא!!

 

כדאי ממש לכולם לקרוא ולהתחזק, אחרי הפיגוע הנוראי הזה..

שבעז"ה נשמע רק בשורות טובות!

לקראת פורים הבעל"טהולך דרכים

לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf

יפהאשת מקצועאחרונה
אםההרהמורניק

אם יש לך היילקס או דאצ'יה זה יפה אבל אתה לא יכול לשבת פה איתנו לקפה.

בניין זה עבודה לרציניים זה לא תחביב אולי תתחיל לבנות איזה מגדל בתל אביב.

#יש לי סילברדו#

 

אני שוב לא חדשההרהמורניק

אבל מה הסיפור???????????????????????????????????????

למה אין פה כלום?????????????????????????????????????????????????

כי אף אחד לא יוזם ומפעיל את הפורום (גם אתה ככה…)Gini
כי אף אחד לא יוזם ומפעיל את הפורוםGiniאחרונה
יש כאלה שערים עכשיו?אהבה 18
כלומר?הרשפון הנודדאחרונה
אני לא חדשההרהמורניק

למה כ"כ משעמם פה?????

כולם כבר התבגרו ועברו לצמ"עאיגנוטוס פברל

או לשטו"ל

לא ככה - נהיה יבש כי לא מצטרפים חדשים במקום אלוGini
שהתבגרו ועברו לפורומים של הגילאים היותר גדולים 
כולנו יבשים 🙁🙁Gini
וואלה!! אני גםההרהמורניק
אני חדשההודיה לה':)אחרונה
למה באמת
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

את יכולה להפסיק להספיםנקדימון

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.


 

אולי די כבר?!

נשמע סיפור מענייןקעלעברימבאראחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

הנוער הדתי לאומי לאן הוא הולך בצבא ?אביגיל מלאך

האם אתם חושבים שכל הנערים של הציבור הדתי לאומי מכוון ליחדות עילית או גם למקומות רגילים אחרים ?

הציבור הדתי לאומי - מגיע לכל היחידות והתפקידיםזמירות

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

..יהודי חסידיאחרונה

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אולי יעניין אותך