הבית שלו. הכל שקט ורגוע.
איש אינו מצפה לחלק הגרוע. המשפחה שלווה ומאושרת.
פתאום, מאי שם, מופיעה לה איזו דמות.
דמות שחורה, עיניה חורשות רע.
קור חודר ללב, שכנראה יודע, שהשטן הגיע.
אך הנשמה לא מוכנה לוותר. כולם נלחמים על חייהם.
אך לבסוף.......
בני המשפחה מביטים בעינייה השחורות, האכזריות של הדמות.
מביטות בעוז, כאומרות :"עם ישראל עוד חיייייייייי!!! עוד לא נצחתם!!!! וגם לא תנצחו!!!!"
זה מה שהצדיקים הללו שידרו והוכיחו בעיניהם.
וזה הדבר האחרון שהם עושים, רגע לפני שהחיים נקטפים מגופם בדם קר וללא רגשות.
* * *
ילדה-נערה כבת 12 חוזרת לביתה. עיניה זוהרות, פיה צוחק.
שומדבר לא קרה. בינתיים.
היא מנסה להכנס לביתה. לקבל נשיקה מאמא וחיבוק מאבא. הדלת לא נפתחת.
היא מנסה בכוח, מתחננת שיפתחו לה מבפנים. אף אחד לא נענה לתחנוניה.
היא הלכת לשכן, שפותח לה את דלת ביתה והולך, בלי להציץ ובלי לראות.
הילדה נכנסת בעליזות. לפתע היא נעצרת.
היא רואה דם.
דם.
דם!!!!
בכל פינה מוזכר הרצח.
בכל פינה זועק המוות.
בני משחתה מוטלים מתים.
קולות בוקעים מחדר הילדים. היא לא שמה לב לכלום.
היא יוצאת החוצה, וצורחת לשמים צרחה אחת עמוקה, נואשת!!!!
אחר כך היא צונחת לרצפה, ממררת בבכי וצועקת ומפרכסת.
השכן חוזר בבהלה. שני אחיה הנותרים מוצאים מהבית, והיא מחבקת אותם בעוז.
לפחות נשאר מישהו ממשפחתה. אך היא לא מצליחה למצוא נחמה.
* * *
הלוויה. כולם בוכים. כולם מזועזעים. שום דבר לר נתפש.
הכל קשה, מר, טרי ועצוב.
בני המשפחה מובלים למנוחות. הנתרים מביטים בהם, לא מסוגלים לעכל.
הם הולכים לגור אצל הסבא והסבתא, והם ינסו ליהיות חזקים.
אבל זה קשה. הם יזכרו את הוריהם ואחיהם, שנרצחו ללא רחמים.
הם יזכרו את מעשיהם הטובים, את החיוכים ואת ההרגשה הטובה.
הם, וגם אנחנו, כל עם ישראל. כי כל עמ"י ערבים זה לזה.
ואנחנו לא נשכח את הדבר הנורא הזה שנעשה.
זה כל כך אכזרי. אסור לנו לוותר להם!!! נראה לכל הערבים הרוצחים והמחבלים שאנחנו עם שאי אפשר לעקור!!!!!!
נראה להם מי אנחנו, עם ישראל, ללא פחד!!!!
לא נשכח ולא נסלח!!
לזכרם של הנרצחים אודי, רות, ושלושת ילדיהם.
