חשבתי שצריך לחשוב טוב, כמו שסבתא רבה שלי שתחי' אומרת צריך לראות את השמש גם כשמעונן. זה קשה ולפעמים מרוב עננים לא רואים קרן שמש חיוורת אחת לרפואה.
אבל אנשים איפה האמונה והביטחון שאחרי שבר גאון???
החלטתי לעלות לכאן שיר שכתבתי, הוא יצא לי מבפנים, אני מקווה שתבינו גם את מה שלא הצלחתי לכתוב
הוא די ארוך אז או שתקחו נשימה או שתדפדפו הלאה.
דמי אחיך זועקים.
הרבה שלוחים למקום.
ואת נקמת דם עבדיו ה' ינקום.
הרבה רגשות מציפות את הראש,
המון מחשבות מרטיטות את הלב,
הבילבול שבין שכל לרגש, כואב.
הידיעה שלא המקל, הוא זה שהכה.
ההבנה, שהיד היא המשלחת את המכה,
לא מטפטפת וחודרת עמוק,
נותנת לכעס לפרוע בחוק.
שוברת כלים, איבדה עשתונות.
והרי אלוקים רק ביקש לשנות.
לרמוז על הגבול,
שאליו מתקרבים.
לסמן, שעד כאן. אחרת לא ממשיכים.
רמז במרחק, בשינוי הטבעים.
נשף בעורפנו, בצוארם של עמים.
והוא לא ינום
ואנחנו חורפים.
השומר ישראל
ואנחנו פוחזים.
ומלאה לה הכוס, וגדשה הסאה.
ודורש הריבון תשומת לב מלאה.
שידע כל פעול שאתה פעלתו
ויבין כל יצור שאתה יצרתו
וידע כל אשר נשמה באפו
ה' הוא האלוקים
והעונש מגיע, והמכה מכאיבה.
המקל משתלח בחדוות הריגה.
והיד שאוחזת, ששלחה המשחית
היד, מלטפת אחרי התקרית.
כל כלב בא יומו
ואנחנו נינקום!
דם עבדיך שפוך
ואנחנו נסתום?!
נשמות טהורות שכיפרו בעדי
בערב שבת הלכו בגללי
ואינני בוכה, רק הלב שדואב
ולא, איני יודעת כמה אבא אותם אוהב.
בשורות טובות ישעות ונחמות