זה רק היה שתי פגישות. שתי פגישות, כמה הודעות טקסט, כמה אימיילים ושיחות קצרות בטלפון.
ואני לא מבינה למה אני בוכה כי זה באמת היה רק זה.
אבל זה לא היה רק זה
היו בו כל התכונות הבסיסיות שאני מחפשת בבן זוג. הוא היה ירא שמים וכל כך טוב לב. עדין ומתחשב ואכפתי ומענין. השיחות איתו ריתקו אותי. הוא היה כל כך מענין בעיני וכל כך נהניתי לדבר איתו. הוא היה קשוב והשיחות זרמו והיה לי טוב איתו. בפשטות היה לי טוב.
אז נכון שהיו בו דברים שלא כל כך הסתדרו לי. הוא ספרדי ואני הקפדתי עד היום לצאת רק עם אכשנזים והוא היה נמוך ממני באופן משמעותי והוא הרבה יותר דוס ממני אבל...כל זה התגמד לעומת כל הטוב שהיה בו.
אני ידעתי מהרגע הראשון שהוא מתאים לי אבל...ידעתי שאני לא מתאימה לו. הוא כל כך צדיק. הוא עוסק כל החיים שלו בהוראת יהדות לבני נוער במסגרות לא פורמליות ואני...אני מורה למוסיקה. הוא כותב שירים שמושפעים מהמקורות ואני כותבת שירים שמושפעים מגלגל"צ. הוא לא הרגיש בפער הזה אבל אני ידעתי שהוא שם.
אבל גם הייתי מוכנה להתחזק יותר בשבילו. החלטתי ביני לבין עצמי שבשביל בחור כזה, זה שווה את זה. אחרי הפגישה השניה איתו חזרתי לדירה והרגשתי שאם באותו הרגע מישהוא היה בא ואומר לי "או שתתחתנו עכשיו, או שתיפרדו" הייתי מתחתנת איתו בלי לחשוב פעמיים.
כי על בחור כזה לא מוותרים ואין הרבה בחורים כאלה.
אז נכון שנפגשנו רק פעמיים אבל אני מאמינה שכמו שאחרי שתי פגישות אפשר לדעת בוודאות שזה לא זה, אפשר לדעת בוודאות שזה כן זה. אני לא ידעתי בוודאות אבל כל כך רציתי.
והוא אמר לי היום כמה אני אדם מדהים וכמה הפגישות היו מדהימות ואיך הכל זורם והולך מעולה ומתקדם אבל...יש משהו אחד שהוא לא מצליח להגדיר מה הוא אבל הוא חושב שזה ימנע מהקשר להתקדם.
וזהו.ואני לא יודעת למה אני מרגישה כל כך לבד עכשיו ואני לא יודעת למה אני יושבת כאן ובוכה כי זה היה רק שתי פגישות וידעתי עמוק בפנים שזה לא ילך..
אבל כל כך רציתי אותו כמו שלא רציתי בחור כל כך הרבה זמן.
והוא לא רצה אותי.




שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
