נמצא עמלקי- עכשיו אפשר לקיים....
פרק א'
במזכירות של 'החברה למצוות נדירות' הטלפון לא הפסיק לצלצל מאז הבוקר, ר' לייבוש המזכיר היה עונה לכולם אותה תשובה "מבררים, נודיע כשנדע". האמת היא שגם הוא התרגש, מצווה כזו נדירה לא זוכים לקיים בכל יום. בסביבות השעה אחת עשרה הגיעה התשובה "יש, הזיהוי ודאי, זכינו!", הקריאה הדהדה בחלל וכולם פרצו בניגון שמח של "ליהודים היתה אורה ושמחה". מיד לאחר מכן נשלחה משלחת רבנים לשוודיה כדי לדבר עם אותו הפרופסור, ולשכנע אותו לשתף פעולה, הכל כבר היה מוכן.
לפני מספר חודשים, פרסם עיתון שוודי קטן ידיעה, ובה טען פרופסור מאחת האוניברסיטאות הנחשבות בשוודיה, שמצא איגרת יוחסין המייחסת אותו עד לימי התנ"ך. הידיעה לא היתה מרגשת איש, אלמלא הייחוס היה עד לפרמשתא, בנו של המן המפורסם, צורר היהודים. השמועות פשטו במהירות, "נוכל לקיים מצוות מחיית עמלק בהידור עוד השנה", הובטח במודעות של החברה, והם החלו בנסיונות לבירור השמועה.
פרק ב'
מסע השכנוע היה מפרך, אך כשהבין הפרופסור, רוברט שמו, שהדבר כה חשוב לעם היהודי, הוא הסכים למסור את נפשו לצורך העניין. הוא הגיע בטיסה ישירה לארץ, היישר לטיש מיוחד שנערך לכבודו על ידי הרבי מגור, שהתרגש ללחוץ את ידו של תשמיש המצווה.
הפשקווילים כבר נתלו בכל רחבי ירושלים, ובאיצטדיון טדי כבר נמכרו כל הכרטיסים, הכל היו נרגשים. רק דבר אחד העיב על השמחה, על שולחנו של הגרי"ש אלישיב הונחה שאלה רבת משקל, באיזו מיתה יש לו למות.
על כולם היה מוסכם שיש להדר במצווה, אך מה הוא ההידור? היו שטענו כי צריך להרוג אותו במיתה הכי חמורה שיש לישראל, אך הם כמובן נחלקו במחלוקת ר' שמעון וחכמים, סקילה מול שריפה. החולקים עליהם טענו כי יש לנהוג בו על פי הכלל 'ברור לו מיתה יפה', ולהרוג אותו בירייה, שהיא המהירה ביותר. כמובן שהאחרים טענו כי כלל זה נובע מ'ואהבת לרעך כמוך' ולכן הוא רק על 'רעך', אך אלו סברו שזה כלל מדיני ההריגה ולא מדיני בין אדם לחבירו.
רוברט ישב בחדרו במלון המפואר שנשכר לו ולא הבין מה מעכב, בכל מקרה, הוא קיווה לחגוג את יום הולדתו השישים לפני ביצוע גזר הדין. הדיונים נמשכו בלהט במשך קרוב לשנה, ההכרעה נפלה לבסוף על ידי הגריא"ל, שהביא הוכחה נחרצת מפסוק, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמלק לפי חרב". החולקים, נבוכים מכך ששכחו פסוק מפורש, נאלצו להודות לדעתו.
בעקבות פסק זה נוצרה בעיה חדשה, חלות המצווה היא רק בחרב המפורשת בתורה, וכי איך נדע איזו חרב שימשה בימי יהושע? הרבנים יצאו לברר, והטקס נידחה לתאריך בלתי ידוע.
פרק ג'
בגיל שישים ושתיים, חגג רוברט את יציאת ספרו החדש, יחד עם חבריו החדשים בבית המלון. ההוצאה להורג לא נראתה באופק, הוא התחיל להבין למה התכוון פרעה כשטען שהיהודים לא עושים שום דבר.
בסיוע מכון המקדש (מזרוחניקיעס ל"ע), הוכנה החרב המיוחדת, על פי כל כללי ההלכה. החרב נראתה כמו שילוב של מגריפה, סכין גילוח ומקל מטאטא, אך ללא ספק היא היתה זו שבה השתמש יהושע בן נון. אדם מיוחד, חוזר בתשובה ששירת בצבא, התחיל להתאמן בשימוש בכלי הסייף, והמודעות הודפסו שוב. השאלה הגדולה נשאלה לאחר האימון השלישי בחרב, "באיזה איבר צריכה החרב להיתקע?", השאלה הדהדה בבית המדרש של ישיבת פוניבז'. הטענות היו לכאן ולכאן, היו שטענו כי מסיפור שמואל ואגג מוכח שיש להרגו בסייף בגרון, אך דעת הרוב היתה שזו היתה הוראה שעה ויש ללכת אחר לשון בפסוק "חרבם תבוא בלבם". המחלוקת החריפה והגיעה עד לרמה של חרמות הדדים, אך הפתרון שהוצע לבסוף היה פשוט, החרב תתקע בלב על תנאי, ולאחר מכן תשסף את הגרון, כך בוודאי יצאו ידי חובת לכולי עלמא.
פרק ד'
בגיל שישים וחמש כבר ידע רוברט עברית על בוריה, הוא התחיל להרצות באוניברסיטה העברית, עד שיוכרע מה יהיה איתו. בדיוק באמצע אחת ההרצאות נכנסו אנשי נטורי קרתא והודיעו לו כי ההכרעה נפלה והתאריך הוא עוד שבועיים, רוברט הזיל דמעה, התרגשות...
אך הבעיות עוד לא נגמרו, המחלוקת כרגע נסובה סביב שאלת הגופה. חברי כולל 'מנחה טהורה' היו נחרצים, יש לשרוף אותה כדין איסורי הנאה, אחרת יבואו להשתמש בו. בישיבת 'אש התורה' העביר הרב שיעור כללי והודיע כי יש איסור חמור של ביזוי מצוות בשריפת הגופה, ויש חובה לקבור אותו בתוך שתי עטיפות. המחלוקת נבעה מחילוק עקרוני, אלה טענו שהמצווה היא בנטילת הנשמה, והגוף נשאר כאיסור הנאה, ואילו האחרים טענו כי המצווה היא הפרדת הגוף והנשמה ועל כן הוא תשמיש מצווה. מחלוקת זו העסיקה את עולם התורה בשנתיים הקרובות, בכל הישיבות עסקו השיעורים בנושא נטילת נשמה בהקשרים שונים. אפילו מועצת גדולי התורה לעניין מחיית עמלק נדרשה לסוגיה, ועסקה בשאלה זו מספר חודשים. לבסוף, בעסקה מיוחדת נמכר גופו של רוברט לגוי, וכך היה ניתן לקבור את איסור ההנאה לדעת כולם. הטקס שוב יצא לפועל.
פרק ה'
חסידי הגר"ח קנייבסקי עצרו את רוברט בן השבעים בכניסה לאיצטדיון. "הרב רוצה לקיים את המצווה בעצמו". הרב היה מקבל את מבוקשו לולא ביקשו זאת תלמידי הגריא"ל שטיינמן לפניו. המחנות החלו מתווכחים וסטנדרים התעופפו מצד לצד, עד שקם תלמיד ותיק והציע "נשתתף בפרוטה בחרב". ההצעה היתה גאונית, הם החליטו לשתף את כל עם ישראל יחד בחרב מדין 'זכין', וכך כולם יזכו בקיום המצווה הנדירה. במחנה הגר"ח נשמעו קולות שטענו כי שמא לא כל ישראל מעוניינים לזכות במצווה, וממילא לא ניתן לזכות להם חלק בחרב, הם קראו להקנות בתנאי לכל מי שירצה. הדיונים בסוגיא עלו לשולחנו של הגרי"ש אלישיב, ששיתף בהם את האדמו"ר מסאטמר, והטקס נדחה שוב.
סברא מעניינת הועלתה על ידי האדמו"ר, הוא טען כי אין חלות של המצווה על החרב, אלא רק על ההורג, ולכן כלל לא יועיל להשתתף בחרב. האפשרות המתבקשת היתה למנות את המוציא להורג כשליח של כל ישראל, אלא שזה לא הסכים. "גם אני מעוניין לקיים את המצווה" הוא טען בתוקף, וכולם נאלצו להודות לו. האפשרות שנותרה היא למנות שליח גוי, אך כיוון שלא ניתן למנות שליח שאינו מחויב במצווה, החליטו לקנות עבד כנעני ואז לזכותו לכלל ישראל. החיפושים ארכו מספר שבועות, אך לבסוף נמצא אדם, גוי לפי כל כללי ההלכה, שהסכים להימכר לעבד. עכשיו התלבטו הרבנים כיצד לקנות אותו, אפשרות הכסף נפלה מיד, כיון שאין בידינו מכספה של הגמרא. גם אפשרות השטר נפסלה, מחוסר ידיעת הנוסח, נשארה החזקה. העבד חלץ את נעליו של הגר"ח קנייבסקי ובכך נהיה עבדו, הגר"ח הקנה אותו לכלל ישראל על תנאי, וההדורים יושרו.
פרק ו'
רוברט, שבמשך ארבע עשרה שנותיו בארץ כבר הספיק ללמוד קצת על יהדות, העלה שאלה מעניינת, הברכה. כולם הסכימו כי זו מצוות עשה ויש לברך עליה, נותרו שתי שאלות לברר, מה נוסח הברכה ועל מי לברך אותה. נוסחים רבים הוצעו, החל מ"על המֵּחִיָה" וכלה ב"הגומל לחייבים". לאחר מספר חודשים של ויכוח נבחר נוסח מדוקדק על פי כל השיטות "וצוונו על מצוות למחות מחיית איש מזרעו של עמלק, כן יזכנו להכרית כל זרעו שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ברוך אתה מקדש ישראל ומחלל העמים", לפני נוסח זה, תבוא כמובן ברכת 'בורא פרי הגפן'. הנוסח הובא לאישורו של רוברט, אך שמיעתו כבר לא היתה טובה והוא אמר שזה מזכיר לו את ההמנון השוודי. היו שהקשו כיצד בירך זאת שאול לפני כל עמלקי שהרג, אך הם הוצאו מבית המדרש על שאלה טיפשית.
בעיית המברך היתה סבוכה בהרבה, העבד הכנעני כמובן לא יכול לברך, כיוון שהוא אינו מצווה, אך בעליו הם כל ישראל, מי איפוא יברך? לאחר מאבקים רבים הוחלט שכולם ימנו שליח אחד שיברך על המצווה, אך בזאת לא תמו הבעיות. חסידי הגר"ח קנייבסקי טענו בתוקף כי הוא היה בעליו של העבד ועליו לברך, אך גם חסידי שאר הרבנים טענו כך על רבם. הסכסוך ארך כשנתיים וכלל עירוב של המשטרה, לבסוף הוצג ההסכם הסופי: הרב קנייבסקי יברך, הרב אלישיב יברך שהחיינו והרב שטיינמן יהיה קווטאר.
בשלב זה פרצה בהלה קטנה בציבור, כיוון שרוברט הובהל לבית החולים, אדם בן שמונים ואחת שחולה בשפעת זה עסק מסוכן. רופאים מיוחדים מטעם מועצת גדולי התורה נשלחו לבדוק שרוברט איננו טריפה, וניתן לקיים בו את המצווה, כולם נרגעו כשהרופאים אישרו זאת.
פרק ז'
כעת הכל באמת היה מוכן, התאריך נקבע לר"ח אדר, תאריך רב משמעות לגבי עמלק. בכל בתי הכנסת עסקו בדיני מחיית עמלק, וכל שיחה ברחוב, סופה שתגיע לעסוק בנושא זה. ילדי מאה שערים יצאו לרחובות בתהלוכות שמחה על הזכות שנפלה בחלקם לחיות בדור כזה, חסידי ברסלב זרקו עליהם סוכריות. בכל החסידויות נערכו טישים מיוחדים, אפילו הרבי מסאטמר הגיע מחו"ל במיוחד. תחושת חג נישאה ברחובות, חג של פעם באלפיים שנה. רבים מהיראים קנו משקפיים מיוחדים לצפייה בהוצאה להורג, כדי לא לעבור חס ושלום על לאו ד'לא תשכח', הכל ממש היה מוכן.
פרק ח'
מסע ההלוויה של רוברט היה עצוב, אלפים ליוו אותו למנוחות, ילדי הת"תים הלכו בבגדי שק ומיררו בבכי, בעוד רבותיהם של ישראל נושאים את המטה. מסע ההלוויה הגיע להר הזיתים ורוברט נקבר מחוץ לגדר, ככל גוי אחר. הספדים רבים ביכו את מותו ותמהו על מה עשה ה' ככה, מדוע לא נתן לבניו לקיים את בניו מצווה חשובה שכזו. על מצבתו נכתב:
פ"נ
זרעו של עמלק
צדיק טהור וישר
נפטר בשיבה טובה
כל חייו היו לשם שמים
תם ולא נשלם השבח לבורא עולם
