החלטתי היום שכן..
אני יודעת שתקרא את זה מתישהוא.
אתה גם יודע שזה הניק שלי.
אני כותבת את זה בפומבי כי אני חושבת שיש כאן כאלו עם סיפורים דומים ויש להם מה ללמוד..
וגם...בעיקר כי אנחנו כבר לא בקשר...
............................................................
יש קטע בסרט "שכחו אותי בבית 2" - [ותסלחו לי שאני לא מצטטת חז"ל]
שבו הילד [קווין] פוגש באישה הומלסית שציפורים נצמדות אליה כל הזמן והמראה שלה מרתיע אנשים..
הוא מזמין אותה לשיחה, אחרי שהיא עוזרת לו להיחלץ מפארק מפחיד באמצע הלילה, וכשהכל כביכול "אבוד" לשניהם.
זו השיחה שמתנהלת ביניהם:
.........
אישה: לא הייתי ככה תמיד אתה יודע. [ככה, הכוונה הומלסית]
קווין: איך היית פעם?
אישה: היתה לי עבודה, בית, הייתה לי משפחה..
קווין: יש לך ילדים?
אישה: לא.
ורציתי שיהיו לי,
אבל הגבר שאהבתי הפסיק לאהוב אותי.
הוא שבר את ליבי.
ולא הייתה לי את ההזדמנות להיות נאהבת שוב...
ברחתי מזה. הפסקתי להאמין באנשים.
קווין: אני לא רוצה לפגוע בך אבל אני חושב שזה טיפשי לעשות דבר כזה.
אישה: פחדתי שישברו לי את הלב עוד פעם.
לפעמים אתה יכול לבטוח במישהו, ואז כשקורים דברים רעים הוא שוכח ממך.
קווין: אולי הם פשוט עסוקים מדי.
אולי הם לא שכחו אותך, הם שכחו לזכור אותך.
אנשים לא מתכוונים לשכוח, זה פשוט קורה.
אישה: אני פוחדת שאם אבטח במישהו עוד פעם, הלב שלי יישבר שוב.
קווין: אני מבין.
היו לי זוג נעלי רולרבליידס יפים.
פחדתי שאם אלבש אותם - אהרוס אותם.
אז שמרתי אותם בקופסא. את יודעת מה קרה?
אף פעם לא השתמשתי בהם בחוץ. רק כמה פעמים בחדר.
אישה: לבבות ורגשות של אנשים, שונים מאשר רולרבליידס.
קווין: זה בערך אותו הדבר.
אם לא תשתמשי בלב שלך אז מה זה משנה אם הוא יישבר?
אם כל הזמן תתחבאי, את תהיי כמו הרולרבליידס...
כשתרצי להשתמש בו הוא כבר לא יהיה יעיל.
את צריכה לתת לעצמך הזדמנות, אין לך מה להפסיד.
ככה אני חושב. אולי ליבך עדיין שבור, אבל הוא עדיין ישנו.
אם הוא לא היה קיים- את לא היית כזו נחמדה....
אני לא נותנת את הלב מהר.
בעצם - אני לא נותנת אותו בכלל מאז הפעם האחרונה [לפני יותר מ3 שנים].
לא העזתי לפתוח לאף אחד פינה..
גם לא חריץ.
מספיק סבלתי.
ככה זה היה, גם כשהכרתי אותך.. ואמרתי לך את זה..
ואתה היית הוגן לומר גם, שהלב שלך לא פנוי.
עם הקשר המיוחד שנוצר...
חשבתי שדברים השתנו........
פתחתי את סגור ליבי, סיפרתי דברים שלא סיפרתי לאיש..
בטחתי בך.
נתתי את כל אמוני.
והחלטתי גם לאפשר לעצמי לאהוב,
ולו בשביל לדעת שלא העליתי חלודה בזמן שהיה סגור.
שאני עוד מסוגלת להעניק ולהתמסר.
לא תוכל להעלות בדעתך-
איך רק הנוכחות שלך- משרה עליי שלוה.
ולא האמנתי שאזכה אי פעם שוב להרגשת הבטחון הזו.
כל המלחמה, המאבקים והצעקות שקיימים אצלי כשאני הולכת ברחוב ופוגשת אנשים, (בעיקר ממין זכר) -
איך הם דועכים כשאתה שם...
ואת מקומם תופס שקט חמים..ממלא..מרגיע...
איך ה-20 דקות הללו שישבנו ביום חמישי, רק הן כבר נתנו לי את ההרגשה שלא הכל אבוד..
ולך אין מושג מה הענקת לי באותן רגעים בודדים, מצרך נדיר שלא מתקיים אצלי ליד אף אחד/ת אחר/ת בעולם.
וזו רק הנוכחות שלך, המבט, לא משנה על מה דיברת, למרות שהקשבתי לכל הברה ומילה.......
לא! זה לא היה קשר תלותי ואני לא נואשת.. תרמתי בו הרבה גם מעצמי. נהניתי מכל רגע של נתינה.
הייתי מאושרת מלראות אותך שמח.
רק מה? כשפתחתי את הלב מחדש.
ידעתי שזה עלול להיות כרוך בדמעות, בכאב-
לא האמנתי שזה יגמר.
ובעיקר! - לא זכרתי איך מרגיש הכאב..
איך הוא צורב את הנשמה.... איך הלילות ארוכים, והכרית רטובה- לא במטאפורה, היא רטובה!!! מדמעות..
"היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה"... ממש כך.
עוד פעם הלב בקרשים...
ניסיתי לצאת שוב. כלום לא נפתח.
חבל לאמלל את הבחורים האחרים.. הפסקתי עד שאחזור לעצמי.
.............................................
עברתי דברים קשים מזה.
דברים שדרשו ממני תעצומות נפש, וההתמודדות הייתה לבד.
מי כמוך יודע..
אני מאמינה שעמדתי בזה אז יפה..
הרי ה' יתברך ליווה אותי ומלווה כל הזמן. גם את זה אני יודעת.
בסופו של דבר יהיה טוב, הרי הוא^^^ - מקור כל הטוב ומחפש להיטיב איתנו!
וכמו שמכירים אותי- אופטימיסטית כרונית...אני לא יכולה להאמין אחרת.
כל מה שאני רוצה לומר-
אם יום יבוא ותראה בקשר הזה משהו שכן יש לו עתיד, אני כאן! ואני רוצה לנסות.
...
שלא תהיה נכה רגשית.. 
, אבל בעיקר של רחל המשוררת!!!)
