כן, צריך בעיקר לדעת אחרי איזה שיעור של יין המצווה מסתיימת, ולא רק מאיזה שיעור היא מתחילה.
מצוות המשתה - מתוך מאמר של הרב אליעזר מלמד.
מיוחדת במינה היא מצוות השמחה בפורים, והיא יותר גדולה מהשמחה שבשאר ימים טובים, שלגבי כל הימים הטובים (סוכות, פסח ושבועות) נאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין, יש מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים, יש מצווה מפורשת להרבות בשתייה. ויתר על כן, זה עיקר עניינם של ימי הפורים להיות (אסתר ט, כב): "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". ועל כן אמרו חכמים (מגילה ז, ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי).
אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה, ואפשר לסדרם כשתי דעות עיקריות: יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למצב של שמחה פשוטה בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי", שהכל טוב והכל לטובה. וכך אופיים של השיכורים, שאינם יכולים להיכנס לפרטים והכל נדמה עליהם כשווה. אולם אדם שיודע בעצמו שמתוך השיכרות הוא עלול להגיע לעשיית דברים אסורים או מכוערים, צריך להימנע מלהגיע לשיכרות, אלא ישתה הרבה עד שירדם מתוך שיכרותו, וכשיישן לא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי".
ויש אומרים, שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי, אבל אין להגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות "עד דלא ידע" (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות "עד דלא ידע", אלא שהכוונה לשתות עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוס' ור"ן).
למעשה, כל אדם צריך לבחור בעצמו את הדרך שבה יוכל יותר לשתות ולשמוח לשם שמים. וכיוון שהאנשים שונים זה מזה בטבעם, יש דעות שונות כיצד לקיים את המשתה והשמחה.