ארץ ישראל
נקנית בייסורים.
נקנית בפצועים,
במתים,
נקנית בדם אחים.
ארץ ישראל
נקנית בזעקות.
נקנית בבכיות,
בקינות,
נקנית בלוויות.
דמנו ניגר כמים ברחובות,
זעקות וקינות חרישית מתפשטות.
אחינו מוטלים בבתי החולים
ויחד איתם, אנו נאבקים על החיים.
לאחר שמופשט אדם מכל שיש לו, נשארים בידיו רק חייו, רק עצם היותו חי. ואת חיינו, הדבר הבסיסי האחרון שנותר לנו לבסוף, אנו מוכנים להעניק במתנה לארץ הזו, מולדתנו.
אחרי הפיגוע באיתמר, פחדתי. אני מניחה שיש עוד הרבה כמוני. פחדתי לישון בלילה - ואני עדיין פוחדת. אני מדמיינת מחבלים בכל מקום.
ותהיתי איך זה אנשים שהוכח להם כי הם לחלוטין לא בטוחים, אנשים ששכניהם נרצחו באכזריות, מסוגלים להישאר במקומם. לא לעזוב. אחרי כל הדיבורים על הנאמנות לארץ ישראל, ועל כמה שזה חשוב, אחרי כל זה, לנוכח המוות, כל הזמן הרגשתי שאני אישית - הייתי עוזבת. ולו למען עתיד ילדי (...).
ואחרי הפיגוע אתמול, שהתרחש דווקא בבנייני האומה - תחנה בדרך לביתי, מקום שהייתי בו בשבוע שעבר, וחברה שלי שלשום, ומדריכה שלי בזמן הפיגוע, מקום שהוא ממש הכניסה לעיר הבירה שלנו, פתאום הבנתי בחדות עד כמה שאני לא בטוחה, ואיש לא בטוח, בשום מקום.שוב ראיתי עד כמה החיים שלנו שבריריים. הבנתי בחדות נוראה, שאין מקום בטוח.
ובהתחלה, פשוט פחדתי.
ואחרי כמה זמן, הבנתי שלמרות זאת, חיים כאן בארץ כמה מליונים ספורים של אנשים ששכניהם, בני ארצות ערב, מזכירים להם כל הזמן את חוסר הבטחון שבחייהם כאן, ופתאום התמלאתי בגאווה ונשבעתי, שאת נפשי היחידה אמסור למען הארץ הזו שהיא מולדתי האהובה. על אף שאחרי הכל אין לי דבר מלבד חיי, אותם אני מעניקה למולדת. על אף כל זאת, אני כאן. ואם אני אמות, אני אמות בגאווה - ובברכה - על שאני, משפחתי, חברותי וכו' גרים כאן וממש מוסרים את נפשנו יום-יום,שעה-שעה למען המולדת, על כך שאני בת לעם היהודי, על כך שאני ישראלית וגרה כאן, מתוך הבנה ברורה של המציאות ושל הסכנה אליה אני חשופה. היום נסעתי ברכבת, באוטובוסים, עברתי כמעט חצי ארץ, ונסעתי בתחושת גאווה, ותחושת שליחות, בתחושה שאני, ישראלית גאה, פוסעת על האדמה הזו ולא נותנת לחיות-אדם לשבור את רוחי.
ואפילו שאני אדם כ"כ רציונאלי, והרגשות האלה הם כ"כ כ"כ לא. אני פשוט גאה,על שנולדתי כאן. ושאני ממשיכה. ואתם ממשיכים. ושלושה מליון איש (אני טועה?) ממשיכים. לחיות כאן.
מדהים איך ש - עד כמה שזה הפך לכמעט קלישאתי ואולי אפילו בנאלי - באמת, הפיגועים האלה חיזקו אצלי את תחושת הגאווה, השליחות, והביאו אותי - סתם, באמצע החיים, להישבע אמונים למולדת שלי, ולדעת שאני חיה כאן, ואני מוכנה להקריב אפילו את עצמי בשביל הארץ הזו.
ו. איך אומרים? "חשבתי על זה הרבה". ועכשיו, אני פשוט גאה. וגיליתי שיש בי משהו שהוא יותר חשוב לי מהחיים שלי.
הלוואי שכל אחד ייקח נק' ויתחזק בה, הלוואי שהפיגועים הנוראים הללו לא ישברו את רוחנו אלא להיפך, כמו שאני מרגישה שהם העצימו אותי דווקא - הלוואי שגם אתכם הם יעצימו. ויחזקו. ויחשלו.
אמן.
אני באמת אוהבת את כולכם,
את כל עם ישראל.
ואנחנו כ"כ כ"כ צריכים לאהוב זה את זה. היום, יותר מתמיד.
♥
♥
ממש שמחה שעזרתי.. 