שיפסיקו כל הזמן להגיד איך נמשיך ואיך נמשיך?. נמשיך כי זהו הכוח של חיינו שאנחנו מסוגלים לחוות ולזכור אבל גם להמשיך לאחר כמה זמן ואם היינו נשארים באותו מקום של הטראומה לא היינו יכולים לחזור לחיים רגילים וזה דבר מאוד לא רצוי!

הפורום נועד כדי שאנשים יוכלו להביע את עצמם את התחושות שלהם, קשיים וכדומה (נראה לי לפחות) ונכון שזה כבר קצת מציק לראות אנשים שנמאס להם מהחיים, שלא יודעים איך להמשיך אותם אבל גם הם צריכים לספר את זה למישהו וכנראה שהפורום נתן להם את האפשרות הזאת ואנחנו (חברי הפורום) נשמח לעזור אני מקווה!

צריך להמשיך בחיים וכו', אבל לכל בן אדם מותר אחרי משהו רע לשבת ולבכות ולהתאבל קצת. ולנו אין זכות לבוא ולומר "זהו, עברת את הזמן המוקצב"- כל אחד בקצב שלו.

כן! אנחנו אמורים לא לחזור לשגרה! אנחנו צריכים לצעוק לריבונו של עולם-

דיי כבר!!!!

עם ישראל סובל כל כך הרבה! אסונות, פיגועים, מלחמות...

זה כבר הפך לחלק מהשגרה! אנחנו מתרגלים לזה וזה לא טוב! זה שאדם נהרג, או אפילו נפצע, זה דבר איום ונורא! אבל אנחנו כברכאילו התרגלנו לזה...

כל הזמן מדברים על להיות חזקים! להמשיך הלאה! לא לקחת קשה!

אבל זה לא נכון לעשות ככה!

אומרים שהתינוק יוצא רק כשהיולדת זועקת: "דדדדדיייייייייייי!!!!!!!!!!".

השגרה פה נהיתה שקורה משהו, כל הארץ נסערת, מתפללים, אומרים תהילים, הפגנות, וזה עובר... לאט לאט זה נגמר...

עד לפעם הבאה שקורה משהו!

אנחנו צריכים להתפלל! ללמוד! לדבר עם הקב"ה! שכל אחד ואחד יצעק אל הקב"ה ויתחנן שדיי כבר! שבבקשה ייגאל אותנו ומהר!!!

זה כ"כ נכוןןןןן....

וואו. אף פעם לא חשבתי על זה...

צרות אוקי רדו לא עד הסוף, אני מבינה אבל דייי

מה שבלך!!!!

אסור להמשיך כרגיל ולשכוח, ברור שזה צריך להשפיע עלינו עד סוף החיים שלנו גם בצד הפרטי וגם בצד הלאומי.

בצד הפרטי - אנחנו צריכים לנסות להשתפר ביחס לא"י ובכלל בהכל.. לנסות לקחת על עצמנו דברים כדי להיות טובים יותר.

בצד הלאומי - אנחנו צריכים לדאוג שלא יקרו יותר אסונות כאלה והחיים פה יהיו בטוחים ושאף אחד לא יעלה על דעתו לפגוע בנו.

יחד עם זה - אי אפשר להתאבל לנצח. אפילו אלה שיושבים שבעה צריכים לקום אחרי שבוע, ואז מתאבלים עוד 30 יום או שנה. מכאן כבר צריך להמשיך את החיים בבריאות (ברור שלא שוכחים, אבל מכאן צריך לא לחיות יותר ע"פ האבל)

גם אנחנו - לא יכולים לשקוע באבל, צריכים להמשיך לחיות עם כל המרץ והשמחה ויחד עם זה צריכים כל הזמן לזכור את מה שהיה ולא לתת לעצמנו לשכוח את זה.

חס וחלילה במלחמות...

אבל שכחת פרט אחד- בעזרת ה' אוטוטו יבוא משיח צדקנו! בעזרת ה' נגאל! ייבנה בית מקדש!

זה לא דבר רחוק! צריך לבקש, להתפלל, לתקן, והכי חשוב זה לרצות ולהאמין!

לפי העיקרון הזה אנחנו צריכים להיות כל הזמן באבל על אנשים שנפטרו/נרצחו כי "אם זה היה בני המשפחה שלכם" וכו'.

דיברתי על זה שרק כשהיולדת צועקת 'דיייייייייייי' רק אז התינוק יוצא.

זה כ"כ נכון...

מה זאת אומרת לא לחזור לשגרה?? מה אנחנו מעכשיו צריכים כל היום לבכות עליהם?!

כל יום בשמונה עשרה לבקש בשמע קולנו מהקב"ה שיביא לנו את הגאולה במהרה! שדיי כבר לצרות!

את/ה לא מסכים/ה איתי שזה לא הגיוני שדברים כאלו קורים לנו ואנחנו מתרגלים אליהם? אני לא יודעת איפה את/ה גר/ה אבל איפה שאני אני כבר ממש מרגישה שזה חלק מהטבע שאנשים נרצחים!

נכון שצריך להתפלל על הגאולה בלי שום קשר לפיגועים אבל את חושבת שלא צריך לחזור לשגרה??

המקרים הנוראים האלה!!!

שצריך לשכוח לעד, ברור שאנחנו צריכים לזכור אבל לזכור את זה ולקחת את זה בתור משהו שיחזק אותנו בהכל, לא לקחת את זה ולהיתקע עם זה באותו מקום

אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים להישאר תמיד בצער. חייבים להמשיך. השאלה היא איך ובכמה זמן... אם זה יהיה כמו שאמרת "השגרה פה נהיתה שקורה משהו, כל הארץ נסערת, מתפללים, אומרים תהילים, הפגנות, וזה עובר... לאט לאט זה נגמר..." אז זה עוד בסדר. אם כמובן לא שוכחים, אלה ממשיכים. אבל העניין הוא שזה נגמר מהר מידי. הפיגוע באיתמר, כמה זמן היה רעש? יום? יומיים? וזהו! זה נגמר! הושתק כאילו כלום.

אנחנו לא יכולים להעשות רעש חצי שנה. זה לא ראלי. זה גם לא בריא. אבל למה שבועיים אחרי זה נראה לי כמו עבר רחוק? זאת שאלה... וזאת הנקודה. 

(אני מדברת על "רעש" בעולם הזה פה אצלינו. לא על תפילות וכו'...)

שאת מדברת על להשפיע על שלטון גשמי, על בשר ודם, על אנשים שתסלחי לי אבל קצת קשה להם להיות בסדר, כל אחד והדפקטים שלו...

אבל אני מדברת על שלטון רוחני! השלטון האמיתי! לבקש ולשכנע את מי שבאמת מחליט פה! גם ביבי לא יוכל להחליט משהו אחד אם ריבונו של עולם החליט אחרת!

"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה ומלוך עלינו אתה...!" (אני מקווה שציטטתי נכון...)

אנחנו כעם ישראל לא שוכחים דברים כאלו. היחודיות שלנו היא בהנצחה של מעשים נתעבים שכאלו.

אולי נשכח גם את החורבן? בשביל מה לבכות עליו 3 פעמים ביום?

ואת השואה?

ואת ההתנתקות?

אולי לכל זה אין משמעות?

זה כל כך טיפשי לומר "בואו נמשיך כרגיל.."

למה האב מעניש את בנו? סתם בשביל להכאיב לו? הוא רוצה שהבן ילמד ממעשיו הרעים ע"י העונש וישוב בתשובה! אם הבן יתעלם וינסה להדחיק כל מכה ולהמשיך הכל 'כרגיל' הוא ימשיך לחטוף מכות.

אל תהיה שקוע בזה עכשיו כל החיים שלך כי זה לא יעזור לאף אחד וחוץ מזה ש"מצווה על המת שישתכח מהלב"

אסור לנו לשכוח את זה.כאילו זה לא קרה.כאילו לא נחרב עולמם של 3 ילדים.כאילו.

ותמר ריכזה טוב מאוד את הדעה שלי,תודה

בלי הסקת מסקנות באמת עדיף לשכוח כבר, כי סתם לזכור ולבכות ולא לעשות עם זה כלום, זה בזיון לזכרם.

אבל לא על החי הרוצח שנשאר בעולם!

וזה לא להיות שקוע בזה עכשיו לכל החיים, בתוך עצמך, לבד... זה להיות נגד זה כל העם ביחד!

אנחנו פשוט לא חושבים על זה כל היום וכשרשמתי על המת התכוונתי גם לחורבן ולכל מיני דברים כאלה

לפי דעתי יש זמנים שצריך לזכור כל דבר למשל הפיגוע במרכז אני נזכרת בו כשמפרסמים על האזכרה

זה לא עוזר שנזכרים בזה פעם בשנה, צריך כל יום בתפילה ובכלל כל היום להיזכר ולהתפלל ואח"כ כמובן להיות בשמחה כי  לא חסרים גם דברים טובים ומשמחים בעולם שלנו

זה לא שאנחנו צריכים כל היום להיות בדכאון בגלל זה... אבל אנחנו צריכים להבין, ושבתודעה שלנו נדע שזה חייב להשתנות, שזה חריג, שזה לא אנושי כל הסבל הזה, שאנחנו צריכים שינוי!

העניין הוא לא לזכור סתם, הקטע הוא גם לעשות עם זה משהו! להתפלל כמו שכבר חפרתי, להתאחד כל העם, לחזור בתשובה שלימה בעז"ה!

עם זה נראה לי שכולנו מסכימים אבל חשבתי שאת מתכוונת שצריך לחשוב כל היום על הפיגוע באיתמר למשל

אלא לחשוב מתוך ידיעה, רצון לצמיחה, לגאולה... והעיקר זה לא רק לחשוב אלא לעשות!!

יש לי הרבה מה להגיד!

אז עכשיו אני מדברת גם בתור "עצמי" וגם בתור "אחות שכולה"

אז אני לא כ"כ מסכימה עם כנרית,ואולי יותר נכון מסכימה חלקית!

אז ככה:

לקב"ה יש הרבה תוכניות, שאין לנו מושג מה הם , מה המטרות שלהן מתי ואיך הן היו..

דרכי ה' נסתרות ,ואנחנו צריכים לעבוד אותו [בשמחה]

אז נכון אני מסכימה איתך -  אנחנו צריכים לצעוק, לבכות אנחנו צריכים לזעוק לה' שדיי כבר!!

א-ב-ל!! - אנחנו צריכים להמשיך להתקדם ,לחיות ולעבוד אותו ואולי ע"י השמחה ועי"י עבודת ה'  יתמתקו הדינין.

אי אפשר להפסיק לחיות.

אני בכיתה ח נכנסתי לדיכאון 4 חודשים בגלל אח שלי שנפטר ,זה קידם אותי? זה החזיר את אח שלי? לא!

אבל היום כשאני שמחה  וחיה ותוך כדי זוכרת את אח שלי וממשיכה אותו ועושה גם דברים שהוא רצה לעשות או דברים שהוא אהב. אני מרגישה הרבה יותר טוב והרבה יותר שמחה והתקדמות!

בע"ה שנצליח להתקדם בשמחה תמיד ,ושנזכה לבשורות טובות -לכל עמ"י!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....