בס"ד לק"י
אחדשה"ט,
הראני ידידי, הרב בני (בנימין) גורן יקואל שליט"א, את תשובתך לו על שאלתו החשובה בעניין מנהג ספירת הגומר. וידוע
כי שאלה זו נידונה רבות בכל ספרי מורי הישיבה, הן מורי החול והן אלו שבקדושה, בעניין המנהג, האם ראוי לכשעצמו
ואי כן, אז האם ראוי לברך בו וכו' וכו'.
כי שאלה זו נידונה רבות בכל ספרי מורי הישיבה, הן מורי החול והן אלו שבקדושה, בעניין המנהג, האם ראוי לכשעצמו
ואי כן, אז האם ראוי לברך בו וכו' וכו'.
והנה עיני חזו מנגד לראות בתשובתך שהנך פוסק בלשון זו:"אפסוק כך- :
שיש לספור ספירת הגומר,- לאשכנזים ללא ברכה ולספרדים הרוצים לסמוך על דעת בעל המחלוקות יש להקל ולברך,
וטוב שאשכנזי ישמע את הברכה מספרדי ויצא יד"ח(וראוי לחזר אחר ספרדי הלומד בשלוש יחידות לימוד שכן בהם
עיקר המצווה)." עכ"ל.
וטוב שאשכנזי ישמע את הברכה מספרדי ויצא יד"ח(וראוי לחזר אחר ספרדי הלומד בשלוש יחידות לימוד שכן בהם
עיקר המצווה)." עכ"ל.
ונפלא בעיני מאוד הכיצד התרת לספרדים לברך, אליבא ד"בעל המחלוקות", ועוד כתבת שמצווה מן המובחר לחזר אחר אותם אינשי דלא מעלי, כהאי גברא דלומדים בהקבצה של 3 יחידות (למתקשים: 3=1+1+1).
והא שמענו מרבינו, בעל "מבחן חשבון הנפש", דאין לברך ביום של שמחה שלא הוזכר אצל רבותינו הראשונים, כאשר יאמר הלל, שכן, לא מצינו מקור בגמ' ליום זה, וקבלו רבותינו, ואנו בהם, שלא לחלוק על הגמ' כלל. והנה, המברכים על ספירת הגומר, הרי שהם ממרים את דברי חז"ל הקדושים, ואין לעשות כן, והעושה כן, לא רק שמברך ברכה לבטלה, אף מכים אותו מכת מרדות (ונהגו שהמנהל מכה, כמאמר הפס':"והפילו המורה והכהו" [במקור זה:"והפילו השופט..."], ונהגו שמכה עם סרגל, כמאמר הפס':"והוא יישר אורחותיך", והבן. וכן:"רב הרודה בתלמידו והרגו פטור" (מכות פרק ב')).
ובוודאי שאין להורות כן, "להקל ולברך", כדברך.
ובוודאי שאין להורות כן, "להקל ולברך", כדברך.
ועוד, שיש ומשווים "דין" זה של מנהג ספירת הגומר, לספירת העומר, להבדיל, שכן משקל חד להם. ובוודאי שאין לאמר
כן, דאדרבה הפוך הוא הדבר. שכן מצינו בספירת העומר שמוסיף והולך, וכל יום סופר כמה ימים עברו, מה שאין כן בספירת הגומר, דאותם חציפי דנהגו כן, סופרים כמה נותר עד לחופש (מלשון חופשים, הלא הם המיזרעחניקעס
המתואבים, ועליהם נאמר:"ומזרח פני קדם", משמע שהם מחפשים את הקידמה, שהלא היא "קדימה", והבן) הגדול, ולא מצינו כן בכל פולחני היהודים מקדמת דנא, שתמיד ספרו היהודים על מה שהיה, שכן אין הם נביאים, אלא רק בניהם,
ועל-כן אין הם יודעים רק את העבר, ואין להם השגה כלל בעתיד לבוא, ולכן אינם יודעים כמה ימים נותר, אלא כמה
עברו, ואז"ג.
כן, דאדרבה הפוך הוא הדבר. שכן מצינו בספירת העומר שמוסיף והולך, וכל יום סופר כמה ימים עברו, מה שאין כן בספירת הגומר, דאותם חציפי דנהגו כן, סופרים כמה נותר עד לחופש (מלשון חופשים, הלא הם המיזרעחניקעס
המתואבים, ועליהם נאמר:"ומזרח פני קדם", משמע שהם מחפשים את הקידמה, שהלא היא "קדימה", והבן) הגדול, ולא מצינו כן בכל פולחני היהודים מקדמת דנא, שתמיד ספרו היהודים על מה שהיה, שכן אין הם נביאים, אלא רק בניהם,
ועל-כן אין הם יודעים רק את העבר, ואין להם השגה כלל בעתיד לבוא, ולכן אינם יודעים כמה ימים נותר, אלא כמה
עברו, ואז"ג.
ועל מנהג זה של ספירת הגומר כבר אמר התוס' בשם רבינו תם(בבא בתרא, ב', ע"א), על דברי המש', שם, "הכל
כמנהג המדינה", דיש גם "מנהג שטות", ואליו ודאי דאין לשמוע כל עיקר, והרי זהו המקרה הניצב לפנינו לדיון.
כמנהג המדינה", דיש גם "מנהג שטות", ואליו ודאי דאין לשמוע כל עיקר, והרי זהו המקרה הניצב לפנינו לדיון.
והנה רמז לכך ממספר הפרויעקט, הלא הוא שתים עשרה, ובגי' י"ב, שם ר"ת "יצאה בדיחה", והבן.
וניכרים דברי אמת.
ראש ישיבת "העור השזוף", ורב דקהילת "יושבי קרנות", דיין בבי"ד "שינה חדשה",
הגרמ"א בנזיקין
))))