באיחור? ממ, כן. מסתבר. באמת הגיע הזמן לחפש.
אולי גם את ההיא, אבל לפני זה, דווקא את ההוא.
ההוא שאמור להשלים את ההיא, שאיתה ביחד, יהיו 'אחד'.
או בקיצור - חשבתי על זה לא מזמן, ברצינות,
בואנה, איזה בית אני רוצה בעז"ה להקים בחיים?
----
אני הולך למרוח פה רגשות מהלב, עמוק בפנים,
אז מי שלא אוהב "רגשי", מממ...
בכל מקרה, הוראה קטנה לממשיכים בקריאה:
דמיינו 10 שניות את עצמכם בעוד 8 שנים, נשואים. את הרקע שאתם בו,
מה עושים, איך המבטים, מה בלבבות וכו'. קיצור - פשוט דמיינו.
10 שניות עברו? נו באמת, 10 מלאות התכוונתי. תעצרו רגע מלקרוא.
יאלה, עכשיו בואו נחדור קצת פנימה.
הכי מפחיד אותי בחיים, זה שחלילה אהיה 'עם הארץ', בור.
שאגיע לגיל 40, בעז"ה עם ילדים, אתפוס את הראש ואגיד לעצמי,
איש?! איפה אתה? זה מה שאתה שווה? מה עם כל הכוחות שקבלת?!
לא! לא! לא! לא רוצה להגיע למצב שאצטרך לבכות בתוך הלב -
"אויש, איזה טיפש הייתי! מה היה יכול לצאת ממני היום, איזה פספוס"...
ואז לשמוע את ההד של המילה האחרונה, מסכם את כל החיים שלי ב -
"פוס, פוס, פוס"...
שמעתי פעם שאחד מהזמרים המפורסמים ביותר התחתן עם "מלכת היופי",
ומאז, אחרי חצי שנה, הוא הספיק להתגרש מההיא, שנולדה בשבילו - או שלא..
להבדיל - שמעתי פעם שר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, לפני שהוא היה נכנס הביתה,
הוא היה מסדר את הלבוש שלו. שאלו אותו פעם - רבנו, מה פשר הדבר?
ענה להם הרב: מה השאלה הזו?! אשתי בבית, השכינה בבית, ממילא אני חייב..
כשהוא נפרד ממנה אחרי פטירתה, אמר - "נהגו בקהילות ישראל, שקרובי הנפטר מבקשים
סליחה מהנפטר קודם הקבורה. אולם יודע אני כי אין לי שום סיבה לבקש ממך סליחה,
שכן בכל חמישים שנות נישואנו מעולם לא פגעתי בך"...
א-ל-ו-ה-י-ם,
בבקשה! גם אני רוצה. גם אני רוצה להיות כמוהו, גם אני רוצה להיות מעריך כמוהו,
גם אני רוצה אשה יראת שמיים אמיתית, שבעז"ה נזכה להקים משפחה של תורה,
נזכה לחיות באהבה אמיתית לעולמים, נזכה לקדש שם שמיים ביחד בעוצמה גדולה.
אי אבאל'ה...
איזה פחד.
לא רוצה להיות עם הארץ, לא רוצה חלילה להרים את הקול שלא תהיה ארוחה מוכנה,
לא רוצה חלילה לחייך ולהשאיר מהלב שלי אצל עוד נשים אחרות, לא רוצה חלילה להיות בור,
לא! לא! לא! לא רוצה!
רוצה להיות בעל - עוזר, אוהב, נותן, מכבד, מפרגן, שמח, מגדל, חי, מאמין, דואג ל -
לאשתי, לשכינה הכי קרובה הזו, זו שבעז"ה נהיה 'אחד', ביחד.
====
הקב"ה,
אתה שומע? הלוואי שאזכה לגדל בנים ובנות יראי ה' כולם,
אוהבי תורה, מצוות וגמילות חסדים. לא כאלה שישבו מול הפייסבוק, לא, בבקשה לא.
כאלה שיגדלו בצורה נכונה, שאוכל לשוחח איתם על החיים, בדברי תורה, לחייך להם
ולראות את החיוך שלהם חוזר מהלב, שישבו עם אמא שלהם שעות של הנאה.
הקב"ה,
אתה שומע? אני רוצה לשיר על שולחן שבת "אשת חיל", ולהסתכל בעיניים של אשתי,
עם דמעות. להגיד "מי ימצא", ולכוון, עם כל הכוונות שיש, 'אין כמוה בעולם'...
לשיר שירי שבת, שירי קדושה, לשמוע את הילדים שחזרו מהגן מספרים על הפרשה,
ללמוד אחרי הסעודה עם הבנים, עם הנערות, מחשבה, אמונה, מוסר.
לזכות שכאשר הבן שלי ישאל אותי - "אבא, באיזה כלי מותר להכין תה?",
או הבת החמודה תשאל אם מותר לה לאכול לפני התפילה, שאדע מה לענות להם.
כשהנערה שלנו בבית, הבת מלך הצדיקה הזו, שהיא תתחיל לשיר בסעודה שלישית,
אז שהניגון יצא מהלב של כל המשפחה, לאט לאט, מילה מילה, כולנו ביחד נצטרף -
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו.
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
שאדע, שהנה כולם שרים בדבקות "ובמשכן מזבח אקים", שאני זוכה לגדל דור ממשיך,
בנות ובנים יראי ה' שבעז"ה יקימו הם משפחות לתפארת מסורת עם ישראל.
אי א-ל-ו-ה-י-ם,
אתה לא יודע כמה אני רוצה. בעצם, אתה כן יודע, אבאל'ה.
כמה אני רוצה לזכות בעז"ה להקים משפחה קדושה וטהורה, באמת.
===
לא. תבין - אני שומע קול בתוכי לוחש - תבין,
זה לא מספיק שתשיר "וזכני לגדל" בדבקות בסעודה שלישית בישיבה.
גם כל הדמעות שהזלת עד עכשיו, עם כל התפילות, לא מספיקות.
בשביל לזכות לשכינה, אתה חייב לעשות את עצמך כלי לקבל אותה.
אתה חייב להתקדם. בשביל לזכות - אתה חייב להיות ראוי.
לזכות באשה יראת שמיים אוהבת, לזכות להיות בעל משפחה יהודית מאוחדת,
אתה חייב להכין את עצמך לזכות הזו. הלו, אתה שומע? להכין את ע-צ-מ-ך.
אז כן, זה כולל ללכת ברחוב לפעמים עם ראש לכיוון הרצפה שיש צורך,
כולל ללמוד הרבה מאוד תורה ביגיעה גדולה בלי שום נסיונות להתחכם,
כולל לעבוד על המידות כבר מהיום, להיות רגוע, שמח, נותן, אוהב..
כולל לא לחפש שום 'השלמה לנפש' עכשיו, כלומר, 'בחורה', גם אם זה מאוד קשה.
כולל ללמוד הרבה מאוד מחשבת ישראל, אמונה בשביל לדעת איך לחיות.
כולל...
אשה צעירה אחת, אחרי שנולד לה הילד הראשון, שאלה את אחד החכמים,
מתי להתחיל לחנך את הילד שלה. ענה לה אותו חכם -
"לפני עשרים שנה"...
לא. אני יודע שאני לא הוזה, אני יודע שאני משקיע עם ביטוח להצלחה.
קשה מאוד להתגבר, אבל בשביל מטרה כ"כ יקרה, שווה הכל בעולם.
ואז, בעז"ה 'מחר' - בעוד כמה שנים בודדות שעוברות מהר - שאשב עם הילדים בשולחן שבת,
כשאשיר עם כולם בסעודה שלישית את הניגון הבוקע הזה - אדע, הנה השכר.
"כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים",
אזכר בעבר, במלחמות, בהחלטות, בקשיים, בקרבות עם היצר,
אסתכל להם עמוק בעיניים הטהורות ואמשיך - "גם שמיים עוטי ערפל",
גם אני בעבר שהייתי מלא ערפל, "מפיקים אור נעים", הנה, אור. נעים.
רק בתנאי אחד, "שהנשמה מאירה"...
היום לעשותם - את החיים של העתיד,
ומחר, לקבל שכרם, ה-ע-נ-ק.
קשה, קשה מאוד לשמור על עצמינו היום,
אבל נזכור תמיד "כשהנשמה מאירה", עכשיו. חייבים להדליק את הנשמה,
ואז בעז"ה, גם שמיים עוטי ערפל, יהיו "מפיקים אור נעים".
בהתחלה נדלק ניצוץ חלש, אפילו מאוד, כמעט בלתי נראה.
אח"כ הוא מתחזק, לאט לאט עם התקשרות לקב"ה מבפנים,
עד שפתאום נראה את עצמינו בפסגה - וואו,
זה אני?! כן, למעלה דבוק בקב"ה, בכל הנשמה.
תשאלו את כל המבוגרים, את הבחורים הבוגרים שיוצאים ל - 'דייטים',
את הבחורות שכ"כ רוצות להקים בית טהור, כ"כ רוצות...
כמה שווה לתפוס את הדברים כמה שיותר מוקדם.
כמה שתכין יותר, כן - אתה, עם כל הקושי שבדבר,
כמה שתדליקי יותר, כן - את, את הנשמה הכ"כ טהורה שלך,
כמה שיותר מוקדם, ככה, בעזרת ה', נזכה לראות יותר אור בעתיד.
אור, שבזכותו נבנה את ביתנו שכולנו כ"כ מחכים לו.
בית, שכולו יהיה מאיר, בזכותינו.
----
עד לכאן מחשבות ליבי. הייתי רוצה לדעת אם אני סוג של 'מוזר',
או שבאמת יש עוד כמה מאיתנו שמרגישים - בלב, באמת קשה להעלות
על הכתב - את התחושה הזו עמוק בלב. ההיא שאומרת לנו,
"וואו, תתמלא. עוד 'דקה' אתה מתחת החופה, תתכונן"..



