לראות את הטוב?!
*שעת צהריים מוקדמת, שתי השכנות הישישות יושבות ומפטפטות*
שושנה: נעמי, תשמעי את לא יודעת כמה נחת יש לי לאחרונה מהצאצאים... הקינדרלך האלה...
נעמי: וואו, הלוואי עליי... אצל הנכדים שלי דווקא המצב לא משהו. כל היום מעליבים זה את זה.
שושנה: מה? מעליבים?! אני לא מאמינה... הנכדים שלי משתמשים בציניות מבוקרת, גאונים.
נעמי: זה פשוט מקסים. הנכדים שלי כל היום מרביצים זה לזה.. נושכים מושכים, ויי זמיר...
שושנה: לא ייאמן!!! הנכדים שלי מדהימים- נותנים זה לזה סיוע פיזי בקימה מן הרצפה ובירידה אליה, מנקים זה לזה את הלחי מלכלוך בעזרת היד, ואפילו, כשמכנסי האחר התלכלכו, ניתן לראות אותם מעיפים את האבק בעזרת הרגל... אני כל-כך גאה בהם...
נעמי: זה פשוט מרגש...זכית, יקירה. הנכדים שלי, רחמי ה', כל היום מקללים.
שושנה: באמת ירחם ה'. כשהנכדים שלך מקללים הנכדים שלי לומדים שפות- ערבית ואנגלית!
נעמי:הרשמת אותי, איזה מתוקים. הנכדים שלי כל היום מתווכחים. זה משהו..
שושנה:נורא...הנכדים שלי מנהלים דיונים ברמה אינטלגנטית גבוהה.
נעמי:אני כל-כך מקנאה בך. הנכדים שלי... כל הקירות שלהם מקושקשים. בושה וחרפה.
שושנה: באמת חרפה! הנכדים המושלמים שלי מפתחים את חוש האומנות שלהם, על הקירות והמפות.
נעמי: שושנה, שושנה, שושנה... אשרייך שזכית. שירבו כמותם בישראל.
*שושנה מחייכת לעצמה בנחת. באמת, מי חינך את הפושטקים האלה של נעמי?!*
מסקנה? עם הגיל כולנו נלמד לראות את הטוב בכל מצב...

