יואב פוגל הי"ד

 

את יואב פוגל הכרתי לראשונה כשהיה בן ארבעה חודשים בלבד, ביום בו המשאית החלה לפרוק את כל הרהיטים שלנו בבתינו החדש בישוב כרמי צור.

רותי, אימו של יואב, ואני, התחבקנו והתרגשנו לרגל המאורע. בכל זאת, לא בכל יום חברות נפש מתקופת הילדות והתיכון, זוכות להפוך לשכנות, דלת מול דלת.

אחרי שפרקתי כמה ארגזים, והקרוון החדש התחיל ללבוש צורה של בית, קפצתי למשפחת פוגל, השכנים, למנוחת קפה ועוגה, כשבזרועותיי אביה, בני בכורי בן ה-3 חודשים.

"תכירו", הנחתי אותו בזהירות על השטיח ליד יואב שהיה מהופנט על צעצוע זרחני, "מהיום אתם חברים". וכך, במשך שנה שלמה גדלו להם בשמחה ובאושר שני התינוקות, יחד החלו לזחול וגם לצעוד את הצעד הראשון, מעט לאחר גיל שנה. כשהחליטו הוריו, אודי ורותי, לעבור בסוף אותה שנה לנצרים שבגוש קטיף, נפרדו בצער רב שני הזאטוטים, (ובפרט שתי האימהות שלהם..) ובכל פעם שנפגשה חבורת הילדים שהלכה והתרחבה ממפגש למפגש, ההתרגשות הייתה רבה.

"תמר ויואב מגיעים לבקר!", זה היה הקוד שבו בישרתי לבני ביתי שמשפחת פוגל בדרך אלינו.

בכל ביקור בבתינו, הגיע הרגע בו יואב שלף כמה ספרים עבי כרס מהספרייה שבסלון, והתכרבל לו על אחת הספות, שקוע בספר. "מה?, הוא כבר יודע לקרוא?", לא אשכח את הפעם הראשונה בה ראיתי את יואב בן החמש יושב צמוד לאביה בני ומקריא לו סיפור ילדים.

"אה, זה ממזמן, מה את מתרגשת?", אמרה בביטול אימו.

 

עם השנים, יואב עבר כמה דירות ולבסוף התמקם עם משפחתו בישוב איתמר שבשומרון, הכיר חברים חדשים, והשתלב במהירות בבית הספר ובסניף בני עקיבא.

דבר לא הכין אף אחד מחבריו לכיתה, המלמד שלו, המדריך, וכל המכרים, לפיגוע הנורא בליל שבת ה' באדר ב', הפיגוע שקטף מהם את יואב פוגל, הנכד האהוב, החבר, התלמיד, השכן והחניך.

"ספרו לי קצת על יואב", ביקשתי משניים מחבריו הטובים ביותר, איתם רונצקי ויגל מיידני, כשהגעתי לביקור באיתמר.

"יואב היה רוכב בלי סוף על אופניים", מתחיל יגל, "היינו עושים יחד מסעות אופניים ברחבי הישוב. טיילנו בכל פינות החמד שבאזור, בורות המים, החורשה, הוא מאוד אהב לטייל בטבע".

"הוא היה מצטיין בכל המקצועות", מוסיף איתם, "את החוברת באנגלית הוא סיים לפני כולם, וזו חוברת שמיועדת גם לכיתה ז'! גם במתמטיקה הוא היה מהבולטים", מספר איתם, חברו הטוב ביותר.

"הוא השתתף במקהלת בית הספר והיה לו קול ממש יפה, אבל הוא היה קצת ביישן אז תמיד הוא ישב בשורה האחרונה", נזכר יגל, "הוא גם למד נגינה על אורגן".

"חוץ משירה, הוא היה אלוף בכדורגל", איתם ויגל מספרים בהתלהבות. "יואב כמעט השתתף בטורניר של כל ישובי השומרון, ורק בגלל שנקע את הרגל, הוא הפסיד את המשחק".

"הוא היה חניך "שרוף", מחייך גולן, המדריך שלו בשבט ניצנים, "כמעט ולא הפסיד אף פעולה, וגם כשהמשפחה שלו נסעה פעם לשבת מהישוב, הוא דאג להתארח אצל חבר כדי להגיע לסניף".

 

"הוא היה חבר של כולם", ממשיך איתם, "הגאון של הכיתה", מהנהן יגל בהסכמה, "הוא עזר לאחרים בלימודים ובשיעורים, אבל ממש התעצבן אם אמרנו לו "איזה חכם אתה, פשוט גאון!". אומר איתם. "היה לו זיכרון מעולה, בחידון פורים שנה שעברה הוא זכה במקום הראשון, וכשמחיאות הכפיים הדהדו ברחבי האולם, יואב רק הסמיק, חייך והשפיל מבט".

" השנה הוא דרבן אותי להגיש מועמדות לחידון", מחייך איתם בעצב, "הוא אמר לי שאני חייב לקחת את המקום הראשון".
יואב אהב ללמוד תורה, התפלל בדביקות, נמנע מדיבור לשון הרע, וכמעט ולא רב עם אף אחד מילדי הכיתה. הייתה לו קליטה מהירה והוא רק רצה ללמוד עוד ועוד, שנתקדם עם החומר הנלמד

"בערב ביסלי שהעברתי בסניף", מספר גולן המדריך, "חילקתי את הבנים לפי קבוצות, שבדרך-כלל לא משחקות הרבה אחד עם השני. היה חשוב לי ליצור גיבוש בשבט, שמונה סה"כ 12 חניכים. בעוד החבר'ה רוטנים ומתעצבנים, יואב לקח את זה בסבבה בלי קיטורים ותלונות".

"יואב היה תלמיד של פעם בחיים", אומר הרב אביה אזולאי, שחינך את יואב שנה שעברה בכיתה ד', "הוא הצטיין בכל התחומים. בחשבון ועברית התקדם לבד עם החוברות ותמיד היה רמת אחת מעל כולם, אבל הוא לא שמר את חוכמתו רק לעצמו, תמיד אהב לעזור לתלמידים המתקשים. לגלות להם את התשובות? מעולם לא! בסבלנות וענווה רבה, הוא הסביר להם את הדרך לפענוח התשובה. בכל ערב כיתה שעשינו, הוא דאג שמישהו יגיד דבר תורה, ובסוף שנה הוא היה נציג התלמידים שנשא את דברו ואפילו קנה לי מתנה בשם כולם. כשרותי אימו החליפה את המזכירה בת"ת, כשהיא בעצמה בסוף הריון, יואב היה מוותר על הפסקה עם חבריו ורץ לעזור לאימו בעבודות המזכירות, כדי שלא יהיה לה קשה.

"לך תשחק עם חברים שלך", קראתי לעברו, והוא רק ענה בשמחה "אני רוצה לעזור לאמא שלי!".

היה לו ממוצע מעל 100 בכל המקצועות, ואחרי שזכה פעמיים רצוף במקום הראשון בחידון בית הספר, הוא החליט לא לגשת יותר. "לא נעים, שילדים אחרים ייגשו ויזכו..", הוא ענה בצנעה.

הרב עמוס כהן, המחנך של יואב השנה, בכיתה ה', מספר שהוא היה מגיע בקביעות ל"מתמידים", ללימוד רשות לפני תחילת יום לימודים, ולומד ברצינות והתמדה.

"יואב אהב ללמוד תורה, התפלל בדביקות, נמנע מדיבור לשון הרע, וכמעט ולא רב עם אף אחד מילדי הכיתה. הייתה לו קליטה מהירה והוא רק רצה ללמוד עוד ועוד, שנתקדם עם החומר הנלמד. הוא אהב מאוד ללמוד משנה, תנ"ך ובעיקר גמרא. הוא היה כמו 'בור סוד שאינו מאבד טיפה', צמא לדעת עוד ועוד, זוכר לפרטי פרטים את החומר הלימודי. ומאידך, היה נאמן לאהבתו הגדולה, כדורגל.

"המורה, אולי לכבוד סיום מסכת תיתן לנו לשחק כדורגל?", הוא ביקש ממני לא מזמן, ואני אמרתי לו, "בשבילך יואב, כל מה שתבקש". את סיום המסכת המרגש באותו יום, חגגנו בהבקעת גולים במגרש.

"באחד השיעורים, קצת נסחפתי בלימוד הלכות מוקצה, וביום למחרת תפס אותי ברחוב אביו, אודי, שסיפר כיצד יואב חזר נלהב ביום הקודם וסיפר לו בפרטי פרטים את כל ההלכות".

"לכולנו קשה", הוא נאנח, "זו אבידה קשה, אבל חייבים להמשיך קדימה, לא להישבר. האמונה התמימה בקב"ה נותנת כח".

 

"יואב היה משחק כדורסל עם כל בני הדודים כשהגיעו אלינו", מספרת סבתא צילה מנווה צוף, "בשבתות בצהריים, הוא היה מצטרף אליי לטיול נכדים ביער הצמוד לישוב. הפינה הקבועה שלו הייתה זו ליד הספרייה, בד"כ עם ספר עב כרס ביד", מוסיף סבא חיים, "ילד רגיש עם עיניים גדולות, סקרניות וצמאות לדעת עוד ועוד".

"הוא ממש הקפיד על לשון הרע, כשהיה שומע את חבריו מרכלים, היה מניח במהרה שתי ידיים על אוזניו", מחייכת נטע דודתו, "הוא הקפיד גם על שמירת העיניים, אפילו בגילו!".

"יואב ידע שאני אוהבת נשיקות מכל הנכדים", מספרת לי סבתא טלי, "ותמיד כשהגיע לביקור עם משפחתו, היה רץ ונותן לי נשיקה. כל ערב שבת כשהתארחו אצלנו, ישבו הוא ורועי ליד סבא יהודה וביקשו שאלות, והוא שאל אותם שאלות של גדולים, שאפילו הדודים המבוגרים התפעמו איך יואב שלט בתשובות". "פעם אחת ראיתי אותו קורא, כששאלתי אותו מה, הוא ענה "דברי הימים". הוא קרא גם ספר על בגין, את הספר של הרב לאו, "אל תשלח ידך אל הנער", וידע את כל הלכות החפץ חיים על לשון הרע. הוא היה ילד מאוד רגיש", היא נזכרת בעוד סיפור, "פעם נתן בלי כוונה מכה לאחד הדודים, ולא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב חרטה".

"מיד אחרי הפיגוע", מסכם איתם בסוף השיחה, "כשבקשתו של יואב עדיין מהדהדת בראשי, הגשתי מועמדות לחידון פורים, ולבסוף, ממש כמו שניבא לי, זכיתי במקום הראשון. עשיתי זאת למענו, הזכייה הייתה שלו, בזכותו.

"הוא היה תלמיד של פעם בחיים", אומר הרב אביה, "וכזה יישאר חקוק בלב כולנו".

יואב פוגל, ילד טבע בעל עיניים סקרניות, הצמאות לדעת עוד ועוד, אהוב על כל חבריו, יהי זכרו ברוך.

(הכתבה פורסמה בגליון האחרון של "אותיות לילדים")