בכולופן.. די לתירוצים..לדיבורים..לצביעות הזאת!

והחברות- אל תחכו שתראו אותי מתה.. אפשר להחמיא ולחייך אפילו אם אני נראית שמחה- זה לא מזיק!

ודי להיעלב!

אז מה שלא היה לי כח לדבר איתך בטלפון ובמקום לענות למה שלומי שאלתי למה התקשרת..תביני...אינלי כח לכלום! די לקחת אישית...

אני לא יכולה להתחשב בכל העולם..

לפעמים רוצה פשוט ללכת ברחוב ולצעוק "רע לי!" שאף אחד לא יגיד "לא ראיתי" "לא שמעתי".. נתלה את זה בראש חוצות...

די לפגוע ולהתעקש..די לחטט לי בפצעים ולחשוב שאני משקרת... די!

ואלוקים,אי אפשר לשכוח אותך..

תראה, אני לא מאשימה אותך, גם לא כועסת..באמת שלא!

כבר מזמן הפסקתי לכעוס על אחרים..רק על עצמי...

אני רוצה שתדע, אבא שלי שם למעלה.. אני ממש אוהבת אותך... רק תגלה לי עד מתי?!

עד מתי לסבל? לחרפה? לגלות? לכאב? למוות?

תן לי, אלוקים- סיבה אחת, אחת- לחיות.. בבקשה! אני כל כך מנסה לחיות למרות הכל..וזה לא הולך..זה כואב מדי!!!

זה צביעות! אני רוצה לחיות חיי אמת..לדעת שיש מישהו שם בחוץ שאני יכולה לשאוף להיות כמוהו...מישהו מכיר אדם שמח? באמת? בלי סבל?

אבל בקטע תשמעי את כותבת אפשר לחייך לפרגן ואח"כ את כותבת שבטלפון אמרת למה התקשרת 

במקום תודה או משהו, מבינה למה אני מתכונת כאילו תחליטי.

ויש הרבה סיבות לחיות אני לא אלוקים רק שלא באלך  להנות, לבנות בית משפחה ילדים וזה עוד כלום 

אז בהצלחה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יום טוב!!!!!!!!!!!

הפצצת.. לא ממש הבנתי.. אבל אני אגיב לפי מה שנראלי..א- לפעמים מתרגלים כבר כל כך להתכחש למה שאתה מרגיש..ששאלה ישירה מכאיבה מדי... הרי היא לא באמת רצתה שאפרט מה אני מרגישה... רק סתם לנימוס..

"מה שלומך?"

"ברוך ה'. ואת?"

"מצויין."

כאילו, זה סתם צביעות...דבר שמציק ומטריד.. וגם עם ההורים שלי..נעים לי לקבל הודעות באמצע היום.. אבל לא כשאני יודעת שזה רק לשבוע, כי מישו סיפר להם מה עשיתי לעצמי... מבינה?

לא רוצה צביעות..אם לא אכפת לכם- אל תשאלו...

ודיברתי על להחמיא.. אם תיכנסי לכיתה ותגידי לי שהחצאית שלי יפה.. אני בכלל לא צריכה להגיב..זה סתם נעים. מבינה?

לא כ"כ מסכימה.

בד"כ כשאני שואלת "מה שלומך", זה כי אני באמת רוצה לדעת מה שלומך. באמת ובתמים. ונראה לי ככה זה רוב האנשים. אם אומרים כנראה שככה חושבים, לא?

לדעתי תנסי לבדוק אם באמת לא מעניין את אף אחד מה שלומך או שפשוט נכנסת לאנטי כזה של- "בטח היא סתם שואלת.." "אני לא מעניינת אותה בשקל.." וכו..

וגם אם פונים אלייך בצורה שנראית לך צבועה, תבואי הכי רצינית שאת יכולה ותעני בכל הכנות(לא בצביעות כמו ששאלו אותך!)- "וואלה.. לא משו.." ואז כן תהיה התעניינות כנה. השיחה תתפתח ואנשים וחברות יקחו אותך רציני. לפחות ברוב המקרים.

אם את משדרת שאת לא רוצה התעניינות (כמו שהזכרת למעלה -"כן, מה את רוצה"....), אז אנשים סתם יחשבו שאת סתם מחפשת צומי וחבל. כי את לא.

וד"א- אני פה תמיד באישי, [ ] (בלי צביעות.לפחות משתדלת.)

המורה שלי ונימאס לי מכל הכיתה שלי כמעט? ושאני עוד שניה הולכת לפוצץ את כולם ממכות וזה לא רק בגלל שבא לי?

אפילו בנות מהכיתה שלי שמו לב למה שעובר עלי וזהו שלא השתנה הרבה

אבל הם יודעות להוציא את העצבים שלי במשפט אחד שיש לי שאוזניים כבר חודשיים!!!!

אז זהו! שהם מתכוונים בחפיף שאת עדין בחיים ויש לך בגד ללבוש ואוכל לאכול ומשהו להתיים נקודה סוף פס' סימן קראיה!!!

וסתם באגב -הם לא מלאכים והם אחת על כמה וכמה שהם לא קוראי מחשבות

תחשבי על זה!!!!!

סליחה על העצבים ויום נעים!!!!

כששואלים אותי את זה זהנראה לי סתם קטע מיותר שומעים מהקול של אנשים שזה לא מעניין אותם בגרוש זה לא שלמשישהו באמת אכפת ודווקא בגלל שאני מרגישה ככה אני משתדלת דווקא כן להיות אכפתית כשאני שואלת 

ובקשר לפסקה האחרונה...

אם אדם הוא שמח זו בחירה שלו אפשר לעבור דברים ממש קשים ואדם נשאר שמח וזה הכל תלוי בבחירה!!

אבל שומע את הקול של חבר שלי בראש.

ילד טוב, תמיד היה קצת מוזר.. מאוד חכם (אני ידע שאומרים את זה על כולם אבל לגביו זה ממש נכון) ושנה שעברה הוא פשוט החליק לדיכאון.

בהתחלה לא הבנו, נו בסדר, אולי הוא פשוט צריך קצת זמן לעצמו. אבל 4 חודשים הוא לא יצא מהבית עד שהוא חזר לעצמו. היום הוא על טיפול תרופתי אז הוא די מאוזן, אבל אז זה היה נורא. אני זוכר שאירגנו כל מיני פעילויות (טיולים, על האש..) רק כדי שיצא מהבית, וכל הזמן התקשרנו ובאנו לבקר וניסינו להוציא אותן מזה, אבל הבעיה היא שהוא היה כל כך עוין! התקשרנו אליו "מה שלומך?" "..מה אתה רוצה?" ופעם אני זוכר באתי אליו הביתה (היו כמה פעמים, אבל זו היתה ממש האחרונה) עם חבר.

"מה אתם רוצים?" הרגשנו כל כך לא רצויים. הוא ממש הראה לנו את הדלת! מילולית!

אמרנו "די! מה אתם רוצים? ניסינו הכל!" אבל אמא שלו ממש בכתה שלא נתייאש ממנו.

בסוף הוא חזר בסוף השנה, והשלים בקושי עם שיעורים  פרטיים וקיבל מאיות בבגרויות (אמרתי גאון או לא?), אבל באותה הקלות הוא היה מצליח להתאבד אם זה היה נמשך.

מה שרציתי להבהיר זה את המבט של הצד השני את ממש לא מקלה על חברות שלך, תאמיני לי הן רק רוצות לעזור כשאני עכשיו בתקופה ההיא וכמה שזה היה נורא אני מתחנן, תקשיבי להן רגע, תאמרי "בוקר טוב" בחזרה.

ואם את עדיין מיואשת מהכל. קבלי עזרה מקצועית. אחרת עוד תסתכלי אחרה ותצטערי שלא עשית את זה מוקדם יותר. אני יודע שהוא מצטער.

יחס גורר יחס

תחשבי על זה קצת ותראי שזה מה שקורה אצלך, ואם לא- אז אני באישי בכיף! (:

כל מי שהגיב לי... יש לי כמה דברים לומר:

א- מקבלת תהערה..נכון..נכנסתי לאנטי קצת ואני כועסת על העולם..אני אנסה להיפתח...

ב- מצד שני..נפתחתי בעבר.. חברה שאלה מה שלומי וסיפרתי לה מה עשיתי.. ואז היא דחפה לי סיסמאות..ופחות או יותר הבהירה לי שאין לה מושג על מה היא מדברת.. וזהו. עכשיו היא יכולה לרדת עליי ולהתעצבן..את חובה ליקום היא כבר שילמה.. אז איך אומרים- "הנכווה ברותחין.."

ג- אני משתפת המון, באמת.. אבל תבינו- לפעמים אני גם לא רוצה לשתף! אני לא רוצה תמיד לגעת במה שכואב..רק שיהיו נחמדים אליי..סתם! וקורה שבאים אליי- "דברי.. שתפי"...לא רוצה! מותר..

ד- המטרה של מה שכתבתי לא הייתה סתם לפרוק או לגרום לכולם לרחם עליי.. אני מתארת לעצמי שכולם סובלים וכואבים במליון דרכים שונות.. רציתי להעביר מסר פשוט- הארת פנים!

שאתם, יש לכם חברים (אני מקווה)- גם אם הם לא מתייחסים אליכם משהו ולא מגיבים להתעניינות שלכם- תחייכו...תביעו סימפטיה.. זה יכול להציל אותם!!!

ה- אני באמת לא צריכה עוד מישהו שיבוא ויגיד לי כמה אני לא נורמלית, אני יודעת! אני לא חושבת שאני מושלמת או משו... אני צריכה קצת עידוד ותקווה.. סתם שתהיו נחמדים..טוב?

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....