אני רוצה לספר לכם על מה בדיוק מגיע לי "בין הזמנים".
או במילים אחרות, מה אני עושה בישיבה. אבל, רק בתנאי אחד.
זה נשאר בנינו, בשקט, למה אם החברותא שלי ידע,
האממ...
"יאלה, נתחיל. דף ב' עמוד א', למעלה. במשנה"...
זהו. צוללים פנימה לתוך התורה.
אנחנו חבורתא ל - 'בקיאות', כלומר, לומדים 'פשט גמרא'.
בלי כל מיני הסברים עמוקים וכדו', אלא רק ההסבר הרגיל.
פתאום, אחרי דקותיים של לימוד, שכולה רק קראנו את המילים -
הבחור מפציץ שאלה. זהו, כ-ו-ל-ם לעמוד 'דום', יש למשה (שם בדוי) קושייה..
וואו - חשבתי לעצמי - וואחד חברותא קבלתי. או ש...
- תקשיב, כנראה הגמרא מדברת במקרה ש ---
לא סיימתי להגיד ת'תירוץ, אהההההה! אבאל'ה, עד שחטפתי -
לא! אין מצב! לא נכון! שכח מזה! סתירה! קשה!
ככה, כמה ימים שלמים של לימוד. הבחור מקשה, ו...
אני, בסופו של דבר נשאר בלי תשובה.
יענו - מן הסתם יש תשובה איפשהו בראשונים - רמב"ם, רשב"א, רי"ף,
אבל לפתוח 'ראשונים' עכשיו בסדר ב-ק-י-א-ו-ת...?!
שישכח מזה. יאלה, בוא נמשיך עם פשט ה...
לא! מה פתאום! קשה! אין תשובה! לא אמרת כלום!
א-י-מ-א-ל-'-ה-!
זהו. הבנתם ממה מגיע לי "בין הזמנים"...?!
ק-שה. ק-שה. אבל עם הזמן, קבלו מה למדתי לעשות איתו.
מכאן - ששש גמור. שלא ישמע, למה אם כן, אני אחטוף 'סתירה',
לא בגמרא, אלא מהגמרא...
הפתרון? קבלו.
איכשהו עליתי על זה, ש-ה-ו-א עונה תירוץ, אפילו שהתירוץ הכי דחוק בעולם -
התירוץ פשוט מושלם. אל תשאלו אותי למה, זו ה-מ-צ-י-א-ו-ת..!
כאילו, לפחות לפי איך שהוא רואה אותה...
ארררר! אבל אני אתמול אמרתי תירוץ דומה או אפילו תירוץ יותר טוב,
והוא 'ניפנף' את התשובה שלי, וכשהוא עונה זה בסדר...?! ממש מעליב.
אבל עזבו להעלב, פתרתי פה את שאלת 'מליון הדולר'.
פשוט, לתת לו לענות. אם הגמרא קצת לא מובנת, אז לפני שהוא שואל -
א-נ-י מקשה את הקושייה - הוא צריך לענות, ואז ממילא -
סעיף ד' בתשובה פועל = "כל התשובות נכונות"...
===
מאז - העולם אלי מחייך כל יום מחדש.
כל יום, עוד לפני שאנחנו פותחים את הגמרא, אני מקשה -
מה?! למה כתוב על הגמרא "שבת", הרי היום בכלל יום ג'...?!
הבחור עונה - לאאאאאאא! לא הכוונה שהיום שבת, אלא זו 'מסכת שבת'.
- "האא וואי, איזו תשובה תותחית, כמוך י'תותח".
ככה אנחנו ממשיכים 'עד דלא ידע'. בעצם...
מי לא ידע? הבחור יודע ה-כ-ל.
אז "עד דלא שתק", ו - אני לא שותק, לא אשתוק, לעולם.
---
זהו. עכשיו אתם יכולים להבין על מה בדיוק מגיע לי 'בין הזמנים',
כלומר, מה בדיוק אני עושה ב - 'זמן'. בתקופה שאני בישיבה,
ככה שממילא, אני חייב מנוחה..
====
רגע, בעצם...
כולנו - כשאנחנו רוצים משהו - 'לא רואים בעיניים'.
הבחור ההוא - קיים בעצם בכל אחד מאיתנו.
פתאום הכל אמיתי, הכל מותר, הכל נוצץ, הכל מושלם.
אבל מה עם...
עזוב! אין שום 'עם'! הכל 'מאושר'! הקב"ה מסכים,
ו-כ-ל מ-י-ל-ה נ-ו-ס-פ-ת מ-י-ו-ת-ר-ת-!
הנה עולה לה המלאכית הטובה לראשך:
"תגידי אחותי", היא אומרת. "החצאית הזו שלך,
יותר מידי קצרה. שאת יושבת, היא לא לפי"...
- בחייאת מלכה, עזבי אותי. ה' אמר 'מעבר לברך',
האא! הנה, רואה? היא עוברת. חלאס פטפטת..
הנה עולה לו המלאך הטוב לראשך:
"אחינו, חברה שלך, בהחלט נראית טוב",
- 'תודה נשמה', אתה אומר למלאך, 'לא לחינם היא נראית
ככה, הרי היא חברה שלי, you know, שפוך מילים'...
- רק רציתי להגיד לך שהקב"ה אוסר חברה בגיל הזה,
זה גורם למחשבות והרהורים אסורים ש...
- יאלה יאלה, טוס מפה, י'דרדס. לך אולי 'דרדה סבא'
יקבל ת'שטויות שלך. מותר! אנחנו לא פאנטים...
---
פתאום, שזה מגיע אלינו - ב-ר-ו-ר שאנחנו צודקים.
רכילות, צניעות, ביטול תורה, כעס, או בקיצור -
"יצר הרע", שהוא מדבר מתוכינו, אנחנו לא אמיצים לקום,
להגיד חד משמעית - "שתוק, אתה משקר",
אלא דווקא - "וואלה אחי, צודק. זה מותר, בטח מותר"...
בשתי מילים, זה נקרא 'הוראת היתר'.
כשאנחנו עושים - מותר. אנחנו צודקים, אנחנו צודקים, אנחנו צודקים.
לא משנה מה, לא משנה מי, אם אנחנו עושים -
אקסיומה מס' 1 בעולם אומרת = אנחנו צודקים.
ומשם, נזרע כל ההרס, במיוחד בתוכינו.
אבדנו כבר את חוש הביקורת - על עצמינו.
>>>>
חופש, 'בין הזמנים'.
הרבה דיבורים, הרבה חבר'ה, הרבה זמן פנוי יש בעולם.
סרטים, צניעות, לשון הרע, 'בנים בנות', חסד,
בואו נקפיד יותר. בואו נפתח יותר ונחיה את 'חוש הביקורת',
שיעבוד בתקופה הזו 'שעות נוספות', על עצמינו, בשבילנו.
כי עבירה - זו עבירה, ולא משנה מה דמיינת או חשבת.
ממחשבות דמיונייות, לא גדלים להיות בני תורה,
אי אפשר להקים בית של תורה אמיתי, אלא -
רק ע"י ביקורת עצמית וחשבון נפש אמיתי, על עצמינו.
את המסר הזה - למדתי לקראת 'בין הזמנים' הזה,
לא לחינם, אלא "ללמוד על מנת לעשות".
מישהי, מישהו, מצטרף? (:
שבוע טוב
)
