בס"ד
יוסי (שם בדוי), נשמה טהורה שזכתה לחזור בתשובה והתגלגלה למחוזותינו. מכח זה אני מתעניין אצלו באיזה אופן חגגו את חג הפסח אצלם בקיבוץ:
"מה זאת אומרת? חגגנו בדיוק כמו שצריך. התאספו כולם בבית העם, היו לנו הגדות "דתית" רגילות (לא ח"ו רפורמיות...), עשו קידוש היכן שכתוב, שתו ארבע כוסות, נטלו ידים, אכלו מצה ומרור, הכל הכל ממש לפי מה שכתוב בהגדה. קוראים ועושים. אבל מה? לא הבנו כלום! מה בכלל כתוב כאן, ומה פשר העשיות המוזרות האלה...
אבל בסוף ההגדה התעוררנו לתחיה. "חד גדיא"! הילדים התחפשו בתחפושות, כמו בפורים, ואחד אחרי השני עלו מופעים והצגות על חד גדיא ועוד ענינים...".
וזוהי נקודת ההבדל: לעשות, או גם להבין. להבין בהגדה את המילים הארמיות, את הדרשות מהפסוקים, ובכלל את כל הסדר שבליל הסדר. למה "יחץ" לפני מגיד? למה מחלקים את ההלל לשנים? ועוד ועוד.
וזה מצריך פשוט עבודה וזמן. לפתוח את ההגדה, ולהתחיל לחשוב, ולקרוא פירושים והסברים. וגם עניני הלכה. אחרת נגיע לליל הסדר לא מספיק מוכנים, וחבל. והרי (ברוך השם!) עלינו אין הלימוד-זכות שיש על ה"תינוקות שנשבו".
נו, כל עוד הנר דולק ניתן לתקן. בשבת הגדול האשכנזים נוהגים לקרוא חלק גדול מההגדה, אבל צריך גם ללמוד. וכל המרבה לעיין, הרי זה משובח. כדי שנחיה בגדלות את הרגעים המרוממים של אותו הלילה, ומתוך זה נתרומם כל השנה:
"כל סדר הלילה, מצה ומרור, ד' כוסות והגדה, מביא זרמים של קודש לכל השנה כולה, לחיות גם בכל השנה כולה חיי קודש בדביקות אמת להשם יתברך. להרגיש את השי"ת עמוק עמוק בקרב כליותיו ולבבו, שלא לעשות דבר גדול וקטן נגד רצונו ית"ש, להיות עבד להשם יתברך ולא עבד לעבדים" (מרן הרב חרל"פ זצ"ל).
בעז"ה בליל הסדר נשב כולנו כבני חורין, בחירות הגוף והנפש. חיים את העבר, ומצפים לעתיד שבו נהיה "ששים בבנין עירך ושמחים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון", במהרה בימינו אמן!
עמיחי כנרתי
