זה לגיטימי, כניראה שעוד לא ממש עיכלת..

בהתחלה אתה לא מרגיש. ומת להרגיש, ולסחוט את כל הדמעות, להקבר בתוך העצב.

אחר כך, כשזה מגיע, נוחת עליך, מכה,

אתה פשוט רוצה שזה יעבור, לעזאזל, שתצליח לשחרר חיוך, שהעיניים יפסיקו להוריד דמעות בלי הפסקה.

אתה מגיע למסקנה שזה-לא-הגיוני-לא-להצליח-להפסיק-לבכות.

אבל אני לא יודעת.

אני רק אומרת לך, שאולי, אולי זה השלב הראשון. הוא קשה. ואח"כג מגיע שלב יותר קשה, אחותי.

ועוד תתגעגעי לחוסר-בכי וחוסר-תחושה. או איך שלא תקראי לזה.

חיבוק, אחותי. מה יש כבר לומר או לתת.

עדיין לא עיכלת את עומק האובדן....

זה קרה לי ככה גם עם הפיגוע מאיתמר.

בהתחלה כזה הפטרתי, טוב נו, מה אני יכולה לעשות??

אבל את השעות והימים שאחרי זה עברתי אני לא רוצה לפרט...

באיזשהו שלב את תרגישי את החוסר את הרצון להיות איתה שום הזכרונות ייעלו..

או שתרגישי עצוב.. אז תזכרי בה.. ותתגעגעי וכ'..

ואז כבר תפרקי את ה-כ-ל!!

נשמתי- פה תמיד!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....