היה לי ברוך ד' ליל סדר מעולה! ממש! תמיד אני נכנסת בראש הזה, של לקבל, של לקחת ולהוריד לחיים שלנו כמה שיותר, שלא רק להשאר בסיפור, אלא גם לראות מה מעבר, איך זה קשור אליי.. נראלי זאת אחת הסיבות שאנחנו צריכים לספר ביציאת מצרים..
אבל בכל זאת בסוף היה לי קצת עצוב... הגיעו לסוף, ושרים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ואני חושבת לעצמי, עוד שנה, עוד ליל הסדר, ועדיין אנחנו כאן, כן, בירושלים, כן, והרבה ממנה בנויה, אבל אין בית מקדש, אין קורבן פסח, אין קורבן חגיגה, אין חג הפסח (עפ"י התורה חג פסח הוא בי"ד בזמן שמקריבים קרבן פסח), אין את הלווים שמנגנים תוך כדי הקרבת קרבן פסח, אין כהנים שמטפלים בקורבנות, אין חבורות שמתכנסות יחד לעשות את הסדר, אין הלל ששרים על הגגות בסיום הסדר..
וזה עשה לי עצוב, ברור שצריך להסתכל גם על מה שיש, כי יש ברוך ד' כמעט חצי מהיהודים בארץ, ויש בסביבות החצי מיליון יהודים בירושלים, ועשרות עשרות שכונות יהודיות בירושלים (אני אפילו לא מכירה את כולן..) אבל עדיין.. אני רוצה יותר מזה!! רוב היהודים עדיין בגלות..
באמת רציתי לשבת על שולחן בליל הסדר עם כבש של קורבן פסח באמצע, באמת רציתי כבר בית מקדש! וכאב לי, כי הרגשתי שעוד שנה עברה, ואנחנו עדיין כאן, עדיין בדרך לגאולה, וגם לא ממש בחירות פנימית..
הרגשתי שה"שנה הבאה לירושלים הבנויה" היה כמו ששרים "אם אשכחך ירושלים.." מתחת לחופה, לזכור, לרצות.. לדעת שמה שיש לנו זה לא האידיאל, שאנחנו כוספים למשהו הרבה הרבה יותר גדול.. משהו שהוא בכלל לא להשוואה למציאות שקיימת היום! אין מה להשוות בכלל בין פסח אז, בזמן בית המקדש לבין פסח היום...
קיצור, שנזכה לזכות ולרצות באמת בית מקדש וגאולה שלמה! (ותודה לך ד'!! באמת!! על מה שיש לנו בנתיים!)
ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה!!" באמת!! (לפני שנה הבאה עדייף..
)
מועדים לשמחה.. והמשך חג מעולה..
בציפיה לישועת הכלל והפרט!
צופיה..