חמודה, זה יגיע..

רק עוזר לך שאנחנו מכירים את זה? אז סבבה.

אבל יודע? מישו פעם אמר לי,

ילד זה כמו גופסא של מסטיק. (איזה השוואה,מה.)

כשהיא זזה, היא עושה מלא רעש, ואז ההורים, נבהלים מהרעש עצמו, במקום מאיפה שהוא בא.

ואז הם עושים הכל כדי להשתיק את הרעש.

ככה היה אצלי.

זזתי קצת, התחלתי עם סגריות, נרגילות, אלכוהול, כל השטויות (שטויות מבחינת כולם. לא מבחינתי(.

ישר, 'מה? לאן את הולכת? מתי תחזרי? אנחנו באים ע-כשיו עד שם כדי לקחת אותך.

יהיה לך פאדיחה. בואי הרגע הביתה!' נשבעת, הרגשתי באיזה מוסד סגור.

החזירו אותי אשכרה מכל מקום שהייתי בו!

אח שלי, הבעיה בהורים. לא בנו.

סבבה מצטערת אם סתם פירשתי את זה איך שהתחשק לי.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....