סורי על הקרצייתיות.. זה פשוט דחוף..

זה מאד יעזור לי..

תודה רבה!!

אבל אולי.......

(יש מצב ששינו אותו קצת מהמקורי..)

יהודי מספר 48723 -

במחנה ההשמדה בו שהינו לא היה שם ליהודי, רק מספרים,

בכל העניינים שפנו ליהודי במחנה - פנו אליו במספרו, מיום בואו לכאן ועד גסיסתו.

אף בנינו היהודים- הצללים, החיים- המתים כינינו איש את רעהו במספר ולא בשם לבל נשכח איש את מספרו.

היהודי מספר 48723 קבע למסדרי המפקד שמות עבריים, לפי זמני התפילה היהודיים!

שחרית, מנחה, ערבית.

שמות אלה התקבלו על דעתנו ונכנסו לסגנוננו.סגנון עדה יהודית גוססת,

שחפצה להתאמץ לבל תשכח את זמני התפילה.

לפעמים היה המפקד נמשך יממה תמימה. הרוחות היו נושבות, גשם שוטף ניתך עלינו, ואנו עומדים היינו ללא מחסה ומסתור, ללא נעלים וללא מעיל. אסור היה לנו להניע איבר, לפלוט הברה.

פעם הבחנתי בו, ביהודי מספר 48723.

יהודי נמוך קומה בעל הדרת פנים, עיניים דולקות - בוערות.בידו היה אוחז ספר תהילים קטן.קורא בו, תוך השמעת קול ונעימה דקה מן הדקה:

"גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירע רע, כי אתה עימדי"

הוא בער כולו באש התלהבות ואנו, עמדנו נכלמים, בושנו בפני עצמנו.

אנו בלחץ הטמאים שקענו ביאוש ויהודי קר זה, אף בשעה שטמאי אדם מתעללים בו, עוסק הוא בענייני מעלה, בספר תהילים, תפילות דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל,

וכך נהג בכל מפקד ומסדר, עד שבאחד המסדרים קרב אליו המפקד הנאצי והרגו.

קיבלתי את הטקסט..

זה על יהודי מספר 48723. אבל זה קטע שונה ממה שאנינוש העלתה.. תודה בכ"מ.

תפילתו האחרונה של היהודי 48723

במחנה ההשמדה בו שהינו, לא היה שם להיהודי, רק מספרים בכל הענינים שפנו ליהודי שבמחנה - פנו אליו במספרו. מיום בואו לכאן ועד גסיסתו, עד הובלתו לקרימאטוריום - נכנס ויצא אך במספרו, בו נרשם במשרד המחנה. אף בינינו, היהודים - הצללים, החיים - המתים, כיננו איש את רעהו במספר ולא בשם לבל נשכח איש את מספרו.

עם הגיענו למחנה חייבים היינו, כהרף - עין, להתפשט ולהביא את הבגדים למחסן - המחנה. אחת המטרות מסירת הבגדים והחפצים היתה להבטיחן לבל יישאר בידי יהודי כסף או שווה - כסף. אחר רגעים מספר במחנה, חדלת להיות אדם בין אנשים, חדלת לחשוב על העבר והעתיד. לא נסית להחביא דבר.

 הכל מסרו יהודים בשוויון - נפש, אך על אלה לא וויתרנו: טליתות, תפילין וסידורים. המחסנאים, אנשי הס"ס, צריכים היו להכות ביהודים, להאבק עמהם ולגזול מהם בכוח את טליתותיהם, את תיק - התפילין שלהם ואת סידור - התפילה שבידיהם. בהנאה סאדיסטית גזלו את חפצי - הקודש מקרבנותיהם, והמחסן - מלביש - ערומים: עם מסירת הבגדים, ניתנו בגדי המחנה. בעפרון היו רושמים את המספר על הכתונת, מצד שמאל - זה מספרך.

מעתה לא שם לך ללא שם - משפחה. במספר אתה בא ובמספר את היוצא, ואם יקרים לך חייך - זכור את מספרך זכור ואל תשכח!

היהודי מספר 48723 קבע למסדרי - המפקד שמות עבריים, לפי זמני - התפילה היהודיים: שחרית, מנחה, ערבית. שמות אלה נתקבלו על דעתנו ונכנסו לסגנוננו, סגנון עדה יהודית גוססת, שחפצה להתאמץ לבל תשכח את זמני התפילה.

אך נוסף למפקדים הקבועים היו מתקיימים מסדרים יוצאים מן הכלל.

פעמים היה המפקד נמשך יממה תמימה. בל תניע אבר, בל תפליט הברה. למפקד אתה ניצב! קור - כפור - אנשי גסטאפו. מפעם לפעם היתה פורצת זעקת - אימים, שהיתה מקרישה בנו כל טיפת - דם, ויהודי היה נופל . . . גוסס,

מת . . .

פעם הבחנו בו, ביהודי מספר 48723, יהודי נמוך - קומה, בעל הדרת - פנים, עינים דולקות - בוערות - בידו היה אוחז ספר תהלים קטן, קורא בו, תוך השמעת קול ונעימה דקה מן הדקה: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד . . .".

הוא בער כולו באש - התלהבות, ואנו - עמדנו נכלמים. בושנו בפני עצמנו. הסתכלנו בו מתוך קנאה עזה: בוא וראה - מה בינינו. בלחץ הטמאים שקענו ביוון מצולה; ויהודי יקר זה, אף בשעה שטמאי - אדם מתעללים בו, עוסק הוא בענייני- מעלה, בספר תהלים, תפילות דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל . . . וכך נהג בכל מפקד ומסדר. כשלא השגיחו בו, הרים קולו וקרא, וכשהשגיחו בו, משפיל היה קולו ומלחש.

משארכו הימים חפצנו לדעת מי הוא היהודי מספר 48723? מה שמו ומה שם משפחתו? אך לשווא היו כל חקירותינו - דרישתנו. לכל השאלות היינו מקבלים תשובה דומה: - לעת כזאת אין יחידים בישראל. כולנו ציבור אחד, המקריב את חייו על קידוש השם, ללא "קדיש" וללא דורות יורשים. ליחיד מביננו - מספר בלבד, ומספרי הוא 48723, ודומה לי, במספר זה אף

אעמוד לפני בית דין של מעלה . . ."

                                    *

אור ליום רביעי היה הדבר. ניסינו לנמנם ולחטוף שינה בחשכת הליל. הקור היה גדול. נקשנו שן לשן ורעד עבר בבשרנו. לפתע - שריקת - יללה פלחה את האפילה - למסדר, למפקד. הנאצים, בשוטים שבידיהם, הזעיקו אותנו למפקד. עמדנו שבורים ורצוצים. רוחות החלו נושבות. מרגע לרגע הלכו וחזקו, הלכו וסערו, טיפות גשם, ואחר - כך גשם שוטף. עומדים אנו ללא מחסה ומסתור,  ללא נעל וללא מעיל. עמדנו עדה אחת, דבוקים איש לרעהו; פה ושם השמיע פלוני קול גסיסה עמום ולא יסף. אז גם הבחנו ביהודי מספר 48723. הוא עמד חוור כולו. מתחת לכותנתו הרטובה הוציא את ספר התהלים הקטן, והחל קורא -  מזמזם את הפסוקים הקדושים. איש מאתנו לא הוציא הגה.

עמדנו פעורי - פה ונשאנו עיניו ליהודי 48723, כאל גואל ומושיע. הוא לא הבחין בכך; היה מלא התלהבות עליונה, עיניו להטו שפתיו דובבו. נעימתו - מנגינתו כקול דממה דקה, אך אנו שמענו כל הגה. ולפתע - עדת עריצים הופיעה. המפקד, גבה - קומה ורחב כתפיים ובעל פנים מושחתות, עבר בין השורות, דחף ודחק, סטר על הלחי, בעט והיכה בחגורה שבידו.

כולנו עמדנו ורעדנו, דמיינו כי הנה הגיעו  רגעינו האחרונים. לפתע שמענו קול צעקתו: - מה אוחז אתה שם בידיך יהודון ארור? קרב הנה!

הדברים היו מכוונים לבעל - התהילים, והנה - תוך שליפת אקדחו, קרב הנאצי לבעל - התהילים שנשאר עומד על מקומו, ממשיך ומתנועע.

- הפסק את ניגונך, והפסק לדובב שפתיך, מכשף ארור. אתה משגע אותי ומערער את עצבי, - קרא הנאצי.

המספר 48723 לא שם לב לכל הנעשה והנאמר, והמשיך להתנועע בהתלהבות, הרים קולו וקרא פסוקיו. המפקד הנאצי עצר מהלכו, אקדחו מופנה היה ליהודי המתנועע ומתפלל. כלבו, שרבץ לרגלי בעליו, התרומם על רגליו וקפץ לעבר היהודי בעל - התהילים. כולנו עמדנו כמאובנים, לא האמנו למראה עינינו. ולפתע - כרע היהודי ונפל, ללא רוח חיים באפו. המפקד הנאצי הוריד ידו, פנה עורף והתרחק. ואנו - עדה שכולה - עמדנו סביב סביב, כשפיותנו

פעורים ולשוננו דבוקך לחיך. נשמעה שריקה חדה, - סימן לחזור לצריפים.

לבנו בוכה ליהודי מספר 48723, אחינו בעל התהילים, ובטרם התפזרנו לצריפינו, שמענו את הצעיר שבחבורתנו אומר: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע"!

                                        (ל' פיינגולד, "בית כנסת", ת"א, ניסן תש"ח) 

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...