א. התפילה היא בשבילנו ואף על פי כן אנו מחוייבים בה, כמו כל שאר המצוות, שהן בשבילנו, ככתוב [דברים ו, כד] ויצוונו ה' לעשׂות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים להחיותינו כעת היום הזה, ובכל זאת הן חובה.
בנוגע לכך שהתפילה צריכה להיות מהלב ולא בנוס קבוע, כבר עמד על כך הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה וזה לשונו:
הלכה א
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
הלכה ב
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
הלכה ג
אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.
הלכה ד
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על א הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.
שימי לב במיוחד לקטעים המודגשים.
ב. בעניין שאלתך על אם אין לקב"ה רגשות איך הוא נקרא רחמן, כבר נתקשו בזה כל ההוגיים ובעלי המחשבה. הרמב"ם במורה נבוכים תירץ שכל תוארי הקדוש ברוך הוא הם שליליים, דהיינו שכשאנו אומרים שהוא רחמן, מתכוונים רק לומר שאין בו את החסרון של מידת האכזריות, אך לא תואר חיובי בתור רחמן. המקובלים תירצו שהתארים אינם עצמיים לקב"ה אלא מסמלים את הנהגתו עם העולם, שהוא מתנהג עם עולמו ברחמנות על ידי התלבשות בספירת החסד [אחת מעשר הספירות]. אלו דברים עמוקים מאד וצריכים לימוד רב, אז יתכן שהדברים לא יהיו מספיק ברורים בשלב זה.
הקב"ה מחייב אותנו לומר כמה הוא רחמן וכו' כדי לחנך אותנו להיות רחמנים כמוהו, כמו שכתוב בגמרא "מה הוא רחום אף אתה רחום".
ג.בנוגע לשואה, כבר נתקשו בזה כל חכמי המחשבה בדור הקודם, אין תשובה ברורה, ככל הנראה זה "ניקוי כללי" של כל החשבונות של עוונות שנשארו מכל תקופת הגלות, כדי שנהיה ראויים לגאולה. כמו אדם שלפני שעובר דירה מחסל את כל החשבונות שלו במכולת, ירקן וכדומה כדי שיוכל לפתוח דף חדש נקי.
אין לקב"ה גאווה והוא ציווה אותנו לעובדו לטובתנו, כדי שנקבל שכר טוב בעקבות מעשינו.
בנוגע לצדיקים וילדים שנרצחו בשואה, ככל הנראה הם היו נשמות שנשארו להם תיקונים של חובות מגלגולים קודמים, כמו בני ישראל במצריים שנשתעבדו כיון שהיו גלגול של דור המבול והפלגה, כמו שכתב האר"י.
בעניין הבטחת הקב"ה שישמור את מי שמאמין בו, לפעמים כשיש גזרה כללית ומידת הדין בעולם זה לא מתקיים, כי זו אינה הבטחה מוחלטת, ויש לה יוצאים מן הכלל.וזו סיבת היסורים של הצדיקים, כי גם להם יש תיקוניפ שהם צריכים לתקן כאן בעולם הזה, ועוונות קלים מגלגול זה או מגלגולים קודמים.
בנוגע לירידת ישראל למצרים, כבר כתבתי שהאר"י אומר שהם היו גלגול של דורות קדומים שחטאו, ונתמרקו על ידי היסורים בחומר ובלבנים. הניסים ביציאת מצרים היו כדי שהם וכל העולם יראו את כוחו ויאמינו בו.הוא לא צריך את ההכרה בגדולתו אלא לטובתנו, שאנחנו נכיר בו, נעבוד אותו ונקבל שכר, כנ"ל.
גם הקרבנות אינם בשבילו, ככתוב בתהלים [ נ, יג] האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה. והם תיקון נפלא לטובתנו.ואעתיק פה דברי הרמב"ן בפרשת ויקרא בטעם הקרבנות:
והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך:
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם:
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל. ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים:
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה:
ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי א), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני:
ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז"ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כז ו), וכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. וכתוב במזמור הנזכר, זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד). ועוד כתוב (דהי"ב כט ו - ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל:
אבל הענין כלו מבואר בתורה, שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי, ואמר (להלן ג יא) לחם אשה, שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה לשון אש. ואמר ר"א, אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל. ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה', יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו אש, "ועולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה', וכן כלם, כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז). אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והוא הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם עולה הוא, אשה הוא. ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש, כי לאישי ה' קרבן אלהיהם. ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה', כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס ב) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד:
ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה', לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד), כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג). ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז ח), כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב). וזה טעם המזמור כולו, שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ א), שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר (ישעיה ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר, לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח:
והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב טו), ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו), וכל קרבן לשון קריבה ואחדות. ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל, כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז), שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה, ותהיה לרצון על אשה ה', ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש ומבואר, וה' הטוב יכפר בעד:
הדברים עמוקים וצריכים לימוד רב, ותן לחכם ויחכם עוד.
מקווה שעזרתי לך במציאת תשובה לשאלותייך
בהצלחה
לא נמצאו וירוסים
