בס"ד
יום הזיכרון וכל התקופה האחרונה מעלים לי מחשבות...
הם מתו מכדור רובה של האויב. חלקנו מתים. מתים חיים. לחלקנו הנעורים הגייעו לסופם בתחילתם.
יש אנשים שכל יום שעובר הם מתים עוד קצת.
נובלים.
דועכים.
מחפשים קרן אור קטנה לפני החושך הגדול..
מחפשים חובש שיחבוש את הפצעים שהאויב שבנו פתח. אבל החובש בסוף מת.
נזכור אותו תמיד. אבל הוא מת, ועכשיו, אין מי שיעזור יותר. אין מי שיחבוש.
ההם שמתו במלחמה, לפחות להם זה בא מהר.
יש כאלה שכל יום מתים במשל שנתיים או יותר.
שלפעמים הם חיים קצת ואז שוב נופלים למוות האינסופי הזה.
ומי יבוא להציל אותם?? אין אחד כזה.
החובש הלך להציל אחרים.אולי אחרים שהוא בכלל לא מכיר, אולי החובש הוא החבר הכי טוב שלך, ובכ"ז הוא הלך להציל חיים אחרים. כי זה התפקיד שלו כרגע
ואתה יכול לצעוק לו שבוע שלם תעזור לי!! אני פה, מדמם!! אני צריך אותך איתי עכשיו! והוא ישים לך פלסטר על רגל קטועה. על לב שבור. ויחזור להציל את כל השאר.
תתחנן לפניו שיבוא ויתן לך כתף, יתמוך בך בדרך שלך עד למקום מבטחים, אבל הוא עסוק מידי. הוא לא עונה ולא בא.
והמחשבות עוברות לך בראש בזמן הזה. שבועות שלמים של מחשבות. ואין למי לספר על מה חשבת ברגעים האחרונים.
כמה שהמחשבות האלה מכאיבות!! לפעמים כל החיים עוברים ואתה נזכר, ולפעמים חושבים על כל מה שרצית שיקרה ולא יקרה עוד לעולם, ואז זה כואב יותר. הרבה יותר. גם כאב פיזי וגם אישי. לא תספיק עוד לעולם. ואין מי שידע מה חשבת. מה תכננת. מה רצית מה ומי עבר לך בראש ברגעים הכי קשיים בחיים שלך.
החובש לא מגיע. אין תמיכה. הקשר נהרס ואין מענה.
