[והמון אוטובוסים בדרך...]
אני אתחיל.
רפאל אלישע
מעולם לא הכרתי אותו, אבל מאז שהייתי קטן ידעתי שלשכנים למטה, הזקנים, יש בן שנהרג במלחמת ששת הימים, למרות שקראתי את 50 לישראל וידעתי בעל-פה כמה שבויים נלקחו, ידעתי שגם מלחמת ששת הימים למרות הניצחון הגדול ידעה כאב, בכל הילדות חשבתי שלשכנים למטה, הזקנים, שאני מביא להם כל פורים משלוח מנות, והזקנה מביאה לי סוכריות כשהיא רואה אותי מבעד לחלון עטור העלים, יש רק ילד אחד שמת במלחמת ששת הימים.
הייתה פינה בקצה של הסלון, מן שולחן זכוכית, עם תמונה שחורה לבנה, יותר לבנה, כי היו לו מדים לבנים, נטויה במסגרת על השולחן, ובתוכו היו כל מיני עיטורים ותמונות של ילד עם טיסן, היה לו שפם קטן כזה מהמודה של פעם, כומתה כזאת כמו של שוטרים ומבט בין מהורהר לריאלי, של אחד שבמבט שני אתה רואה שיש לו הרבה מה לומר.
הוא היה טייס.
ובמלחמת ששת הימים, המלחמה שכולם זוכרים איך פרקנו את כל חיל האוויר של מצרים הוא נפל, הוא טס כמו כולם, ונפל בסיני, אני לא יודע אם זה היה בדרך הלוך או חזור, גם לא אם זה היה ביום הראשון, תמיד היה לי בראש את התמונה שלו כשרואים את התמונה של שדה התעופה המצרי המקורקע.
השכנה למטה, הזקנה, רק היום אני יודע שיש לה עוד ילדים, הסלון שלה מלא בתמונות, ועכשיו יש עד תמונה בפינה אחרת של הסלון, תמונה ממוסגרת שחור לבן, פרצוף זקן עם שפם קטן ומחייך, עם כובע ברט. הוא היה לוי, כך אני זוכר מבית הכנסת. והזקנה כבר לא מחייכת כשאני נכנס לבקר אותה, רק נאנחת, מפנה אותי לפינה מאחוריה, אני מסיט מבט מהפיליפינית שמסתכלת בסרט במחשב הנייד, ורואה תמונה של איזה רב בשחור לבן, ועוד ציור של אדם נהג באוטובוס, זה אבא שלי היא אומרת על הרב, מראה לי ספר עם הסכמות, הרב לופיאן, בירושלים של אז, הנהג הוא בעלה, לא סתם שכונת המקשר, הם היו מהמקימים, השכונה של הנהגים, הוא כבר מזמן לא נהג, וכבר יש לו פינה בחדר.
היא אומר שחם בחוץ ואומרת לפיליפינית להביא לי מים.
בשקט של מבוכה אני עובר על הספרים, ובין ספר על שכונת קרית משה לתנ"ך מיושן אני רואה בכריכה אדומה, "תן לי להיות", רפאל אלישע, אני מוציא אותו מהמדף, היא עוקבת אחרי בעיניה ואני מדפדף, ופתאום הדמות הערטילאית הזאת מהפינה, עם השפה והכומתה הלבנה נראה לי קרוב מאי פעם, יש שם כמה רישומים, קטעי יומן ומחשבות ושירים, אני קורא בשקט תוך כדי שהיא בוהה באיזה רחף בנקודה לא ברורה או ברורה מאוד מעלי, סיפור קצר על איזה טרמפ, וחיבור בין אנשים וקרבה,
מדפדף חזרה להתחלה, קורא את הסיפור חיים. חיים.
נפרס לפני כאדם חי, יש כאן רגשות שעוברות בלי קהות של זמן,
מאז שהוא היה קטן הוא אהב טיסנאות, ברור היא לו שהוא יהיה טייס. היה טייס.
היה בבצלאל.
אני הכי אוהב, כך אני קורא, לטוס במטוס הריסוס, מלבד המימדים, מקום שבו רק אני, והמחשבות.
היא נאנחת.
פעם היינו צריכים הכנסה מהצד, אומרת. דיברנו עם חברה שדואגת לתיירים למקום לינה, דיברו איתנו יום שישי אחד, אמרו שמביאים מישהו, אמרנו יבוא. יהודה הולך לפתוח את הדלת, מציץ בעינית, והנה כומר.
התקשרנו לחברה, אמרנו מה הבאתם לנו כומר, אנחנו דתיים, שבת.
אמרו הוא בסדר.
הכנסנו אותו, נתנו לו את החדר שם, משמאל לכניסה, ביקשנו שיכבד.
הוריד את בגדי הכמורה, סיפר שבא לבקר בארץ הקודש, לקח את הארנק, אמר, איפה יש חנות לקנות קצת אוכל. אמרתי לו, באנגלית כמובן, אבא ז"ל הביא אותנו לבתי ספר, אחותי ידעה חמש שפות, אמרתי לו מיסטר, כבר שכחתי מה שמו, כל החנויות סגורות, יום שישי היום, שבת, אתה תתארח אצלנו. הסכים, מה יכל לעשות. ביקש מיהודה לקחת אותו לבית כנסת, לקח אותו, התנהג בסדר, שם כיפה התפלל.
ישב אכל איתנו ארוחת שבת, התלהב מהאוכל, למחרת, הגבאי רצה להעלות את הבחור גבה הקומה לתורה, אמר לו יהודה, שמעיה, הוא לא משלנו. הבין.
גֵ'ין, תביאי בקשה מיץ תפוזים מהמקרר. ג'ין קמה מהמחשב בחדר ונגשה למטבח.
אחרי שבת, רצה להביא כסף, אמרתי לו מה פתאום היית אורח, עמד המיסטר פה, ליד המזוזה, אמר באנגלית, לא ידעתי שהיהודים כאלה אצילים. נישק את המזוזה ואמר, תעשה שיהיה להם רק טוב.
ישבתי מרותק.
איזה טוב, נאנחה והביטה בתמונות.
רק התיישבתי לידה.
קח, קח איזה תפוז לדרך, הצביעה על השולחן, זיהיתי תהילים דפים מוצהבים. תודה חנה, רק בשורות טובות. הלכתי.
לקחתי איתי את הכאב, הכאב שלא נגמר ב"תם טקס יום הזיכרון", את האדם, היוצר, שהתקרבתי אליו במעט, שמסר נפשו על קידוש השם.
נזכרתי בקטע מהספר, חנה לא רצתה לראות את המקום בו נפל רפאל, בשביל מה, אמרה, מה משנה המקום. הלב. הלב הוא מה שחשוב.
להכיל.
להתקרב.
לזכור.
רפאל בן חנה ויהודה למשפחה אלישע
נפל כטייס במלחמת ששת הימים
בן שלושים ואחד היה במותו
רפאל אלישע באתר:
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=94763
ולמרות שזה אפשרי בלחיצה משם, סיפור חייו:
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=94763
[יצויין שאת קטע זה כתבתי מתוך הסתמכות על הזיכרון, ומשקעי ילדות, סובייקטיבי לחלוטין]
