בישיבה כל הזמן מביאים חוזרים בתשובה שמספרים כמה החטא וכל העולם הוא מתוק וזה כיף...אבל מה???אין על התורה...זה היה מפוצץ אותי!!! אחרי שהוא בדק את כל ההנאות ונהנה בטירוף אז הוא בא ואומר לנו להישאר בתורה???????????אפילו פעם אחת כ"כ התעצבנתי ופתחתי את זה מול המרצה בעצמו...ולא היה לא כ"כ מה לענות...

היו ימים.....

ועכשיו הזמן לעבוד ולבנות.

זה מה שהחוזר בתשובה מנסה להגיד לך אין בזה שום הנאה גם אם זה נראה ככה!!! זה רק הבלים והנאה רגעית ואני חושבת שדווקא שיחות של בעלי תשובה יותר מחזקות כי הם התנסו גם פה וגם שם אז אני יכולה להאמין כשהם אומרים שזה פשוט לא כדאי להיות בצד השני.

בקיצור תשמחו במה שאתם!

שהיתה אי אז

אלול באולפנה - פעם הייתי אולפניסטית....

לפני תחילת הרצאה באלול -של איזה רב שבא במיוחד לדבר- על תשובה תיקון אורות התשובה וכולי-

הרכזת החברתית נתנה כמה מילים על מה עוד הולך להיות לנו?

ותיארה את החוזר בתשובה שיבוא באותו ערב למדרשה...

תיאור מלא חיים של מה הוא היה מה הוא עכשיו

(כשהרעיון הוא- וכדאי ממש לבוא)

הרב- המרצה- יושב ומחכה לרכזת שתסיים לדבר- ומסתכל הנה והנה- כחושב לעצמו "רגע! היא מציגה אותי? זה לא אני!"

והרכזת- נתנה לשיעור להתחיל בלי להציג כראוי את הרב- הדובר שלפנינו....

אולי שיחה של חזב"ש זה אורות ומגניב וכלי

אין לזה שום ערך חינוכי

מה למדנו חזה?

כלום

לא היינו בעולמות כאלו שלהם- לא התמודדנו עם מה שהם עברו- זה לא באמת מה שמונח לפתחנו בחיים

תשובה זה לא המהפך של להיות דתי- מלהיות כופר נהנתן.. ממש לא!

תשובה זה עבודת חיים יומיומית

ולכן ההרצאות האלו- לא באמת מלמדות כלום את התלמידים, לא באמת משפיעות

ועבודה- היא לא אירוע גדול מושקע מפוצץ- וחד פעמי

זה עבודה יומיומית

כל יום עוד משו

אם במקום להשקיע בסמינריונים לא שיערום אבותינו- שלא מועילים לכלום בחינוך מלבד להיות מגניבים--

היה מדריך לחבורה שובעית של עבודת המידות ועבודת השם-

זה היה מועיל

(ע"ע- בחסידות- ברבי מפיאסצנה. למשל.  במסנגדים- בתנועת המוסר)

בס"ד

אני לא יודעת מה היה אצלכם, אבל אצלי, אחרי כל שיחה (כמעט!) הייתה אצלי שיחה אחרת, שיחה פנימית ואישית, עם מישהו מאוד מאוד חשוב שנקרא "עצמי".ואחרי כל שיחה (כמעט!=]) הייתי חושבת על מה שהבן אדם עבר, מאיפה הוא בא, לאן הוא הגיע ולאיפה הוא חזר...ההוא תפס שכל בגלל שאח שלו נהרג, ההיא-סתם נמאס לה מהחיים היום יומיים האלה של כסף, מסיבות, שמלות, תכשיטים, תפקיד גדול יותר בעבודה, כסף, וכסף וכסף! נמאס לה אז היא הלכה לחפש ת'מהות בחיים...ההוא, אמר שסתם ינסה איזה שיחה של איזה רב-יש כל כך הרבה סיפורים... ואחרי כל שיחה כזאת אמרתי לעצמי "בואנה! אשכרה אנשים הולכים להודו!לתיאלנד! ל...השד יודע לאן!כדי להבין שמה שנכון בעצם נמצא אצלו כל הזמן, הוא פשוט ברח מזה..." ואני חס וחלילה לא מזלזלת-אני פשוט שאלתי פעם אחר פעם במה אני שונה מהם?! במה?! שהחצאית שלי קצת יותר ארוכה, שהסגנון דיבור שלי שונה?!, ששבת אצלי היא שבת?! ולא עוד איזה מסיבה בת"א?!במה אני שונה- גם החברה לידי הדעות שלה שונות ממני, ולפעמים בהרבה... במה אנחנו שונים?! שאצלנו השכל והם עדיין לא קיבלו אותו- אז מה! אני קיבלתי את זה במתנה את החיים האלה! במתנה מוחלטת! הם לא קיבלו את המתנה הזאת, הם היו צריכים לדרוש אותה!!! לא לבקש יפה מאמא "אפשר סוכריה" אלא ממש לצרוח, לחפש, ללכת אדם, אדם כדי למצוא את המתנה הזאת! אז אם אני קיבלתי מתנה כל כך גדולה-למה אני מזלזלת באנשים האלה!

אני אגיד לכם מתי קיבלתי שכל עוד יותר גדול על האנשים האלה...תמיד ידעתי שלחזור בתשובה, להתגייר זה משהו עצום, זה משהו קשה! קשה ועצום אבל אפשרי!ועוד איך אפשרי, הכל תלוי בכח רצון שלי! אבל לא הבנתי עד כמה המהפך הזה קשה (וכן, אני מכירה אותו מבית...) עד, עד שנכנסתי להדרכה-בסניף מעורב, מאוד מעורב=] מה שאומר, שהשבט שלי מעורב, הסניף מעורב, המדריכים מעורבים-ועוד פרט חשוב לסיפור שלי לא שומרים בו נגיעה. נקודה, סוף פסוק. הייתי צריכה לגשת לחניכים שלי סוף פעולה ולהגיד להם "אני שומרת נגיעה", והכוונה מובנת.

באחד הטיולים של בני עקיבא מצאתי את עצמי יושבת עם חניכים שלי ועוד חבורת חמשושים=]=] נוספים, הם דיברו להם ואני בעיקר דיברתי עם החניכים שלי, ולי ולחניך שלי היה איזה קטע עם מסטיק והוא החליט שהוא שואל אותי אם יש לי מסטיק עניתי לו "מוחמד, תזהר לך, אני אלימה" או משהו כזה בתוספת קריצה (חניך שלי לא באמת ערבי...)והוא לעומתי ענה "את לא יכולה את שומרת נגיעה" מעגל של 20 אנשים הפסיקו ת'שיחות שלהם ועינינים הפרטים שלהם וכולם במקלה "את שומרת נגיעה?!" (כמו בסרט, תדמינו את זה...) "כן, אני שומרת נגיעה" עניתי, ואז התפתח דיון שלם על שמירת נגיעה. אני רציתי לבכות, מבטיחה לכם, מה ששמעתי מנערים ונערות בני 15 ו14 לא שמעתי בחיים שלי! זה הלך משהו כמו "שמירת נגיעה זה הסיוט הכי גדול שלי, אין מצב שאני מצליח לעמוד בזה..."-זה הסיכום בערך.אבל הכי כאב לי שחניך שלי סיפר שביומהולדת ההאחרון שלו הוא החליט עם עצמו שהוא שומר נגיעה וביקש מכל אחד שיזררוק כמה זמן ניראה לו שהוא החזיק מעמד. אנשים, לא חודשיים, לא חודש, לא שבועיים ולא שבוע... "החזקתי מעמד שעתיים, אני מבטיח לך, אני לא יודע איך את מצליחה"- אם החניך שלי, שבא ממשפחה דתית, לומד בישיבה, גר בישוב דתי, בתנועת נוער דתית, חובש כיפה, ומאמין- קשה לו להחזיק מעמד בשמירת נגיעה תארו לכם את החוזרים בתשובה שהיו צריכים לעשות מהפך שלם בראש שלהם, במשפחה שלהם ובחברים שלהם, וכל בחומר תחשבו על הגיורים... אם זה עדיין לא עושה לכם משהו, אני לא יודעת, יכול להיות שהשיחה עצמה לא עוזרת, אבל משהו בלב כן זז, שאומר "אם הוא עשה מהפך כל כך גדול, אז למה שאני לא יעשה עוד משהו קטן?!"

ות'אמת, אני גם לא ממש אוהבת ת'שיחות האלה, אז יופי לך נהנת כל החיים שלך בדברים החומריים ועכשיו אתה בא לעולם הרוחני, וואלה יופי לך-רוקד על שתי החתונות-אבל מי אמר שצריך להסתכל על זה בתור שהוא "נהנה".

נכון, אנחנו נוער, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, ועוד יותר אצל החילונים-תראו ת'בגדים, ת'מכוניות, ת'כסף, ת'חברה...-מה שיש לאחר תמיד טוב יותר!תמיד מצויין יותר! ואנחנו בני נוער- "עולם הזוהר"-של כסף, מסיבות, עישון, אלכוהל, סמים, בנים-בנות-הרבה יותר מושך מעוד ספר תורה משעמם-אבל מי אמר שאי אפשר להפוך את הלימוד למשהו מהנה?! למשהו חוויתי שכן נרצה ללכת וללמוד, שכן נרצה ללכת ולהתפלל בשמחה, באמונה ברצון!

למה  אנחנו הופכים את עצמנו לכל אלה מסכנים, לכל משעממים, חסרי מעש, חסרי חברים, חסרי אופנה, בורים בעולם, בורים בטכנולוגיה, ברפואה, בספרות, בסרטים, בספרים,-ל-מ-ה?!- אני מצטערת, אבל ככה זה נשמע ממכם!!! וזה לא נכון! אנחנו תמיד מחפשים מה לא טוב-אם היו מביאים לך רב היית מתעצבן "כי זה משעמם, הוא לא מבין אותי" שמביאים חוזר בתשובה "זה משמעמם, זה פייר, הוא רוקד על שתי החתונות"-אז שלא יהו שיחות, תתמודדו לבד, תשאירו ת'שאולת שלכם לעצמכם!ותאכלו ת'לב!-באמת, אם כבר יש שיחה, תכנס, תקשיב, ואולי אחר כך גם תפנים, אבל אנחנו אטומים ולא רוצים לשמוע בכלל מה הוא אומר-זה משמעם, וזה סתם חופר והרב הכריח אותי להכנס.-אם נשנה גישה, אולי באמת נבין מה אנחנו קיבלנו, ואולי נדע גם להעריך אותם באמת, וזאת המלחמה גם שלי=] 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....