זה היה ממש עצוב ומפחיד (לילדה בכיתה ז') אבל את צריכה להתעודד מזה שבכ"ז

התאוששנו והם לא הצליחו לכבוש אותנו .

אני לא ממש זוכרת אותו, אבל בלילה שאחריו היו לי סיוטים.

הלוואי שתצליחי להתעודד ותזכי לשמוח באמת ביום העצמאות...

אבל לא זכור לי משהו מזעזע במיוחד... אולי היה צינזור

בפני עצמו, ועוד יותר מול הספר.

וברוכה הבאה למועדון, אני כבר שבוע ככה... מי קבע שני ימי אבל כ"כ קרוב למען ה'?  כאילו באיזשהו שלב בטוחים "זהו, נגמרו לי כל הדמעות", ואז זה מתפרץ מחדש...

תרפי את עצמך עם איזה משהו (ציור, טיול, בישול, ושות') זה ממש עוזר..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....